**אזהרת טריגר: בור, אור – פרשת וישב וחג חנוכה, תשפ"ד

מיה טבת דיין העלתה לפייסבוק שיר שהיא כתבה, המתחיל במלים:

**אַזְהָרַת טְרִיגֶר: שַׁבָּת

**אַזְהָרַת טְרִיגֶר: קִבּוּץ

**אַזְהָרַת טְרִיגֶר: דֶּשֶׁא

**אַזְהָרַת טְרִיגֶר: מְסִבָּה…

פרשת וישב רצופת אזהרות טריגר: **בור, **בור ריק, **אין מים, **ישמעאלים, **בגד קרוע, **כותנת בדם.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת־יוֹסֵף אֶת כֻּתׇּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. (בראשית לז כג-כד)

לרוב אני קורא את הזריקה אל הבור מתוך ידיעת סוף הסיפור. אני דן אותה ״על שם סופה״ (משנה סנהדרין ח ו): עמוק בפנים אני יודע את ההמשך, וידיעה זו שיוסף יצא מהבור מסנוורת אותי מלהיכנס לחושך ולהיות  בתוך הבור. אך כששוהים בתוך החושך, מתחילים לראות גוונים.

מה עבר על יוסף בתוך הבור?

הוא שוהה שם ללא יכולת לראות דבר.  הוא לא יודע שבזמן שהוא שם, יהודה מפציר באחיו שידם לא תהיה בו, ומציע למוכרו לישמעאלים. הוא גם לא יכול לדמיין את המסע המטלטל שמחכה לו עד עלייתו לגדולה בבית פרעה. ברגע בו הוא שרוי, החושך מעיק.

גם אנו שרויים בבור עמוק – של שכול, של הלם, של מנהרות. קשה לראות דבר.

התגובה הטבעית מול חושך היא קיפאון. בראש ובראשונה מתוך תחושה שהקירות סוגרים עלינו, אבל גם מתוך פחד וחוסר-ודאות. באופן אירוני, ככל שאנחנו פגיעים בתוך הבור, חוסר התזוזה יוצר אשליה של ביטחון-יחסי. אך באמת, עלינו ללכת.

התלמוד מכוון אותנו לצעדים הראשוניים המהוססים בתוך החושך:

מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵילָה, וּמִתְיָירֵא מִן הַקּוֹצִים וּמִן הַפְּחָתִים וּמִן הַבַּרְקָנִים, וּמֵחַיָּה רָעָה וּמִן הַלִּסְטִין, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ.

נִזְדַּמְּנָה לוֹ אֲבוּקָה שֶׁל אוּר – נִיצַּל מִן הַקּוֹצִים וּמִן הַפְּחָתִים וּמִן הַבַּרְקָנִים, וַעֲדַיִין מִתְיָירֵא מֵחַיָּה רָעָה וּמִן הַלִּיסְטִין, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ.

כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר — נִיצַּל מֵחַיָּה רָעָה וּמִן הַלִּיסְטִין, וַעֲדַיִין אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ.

הִגִּיעַ לְפָרָשַׁת דְּרָכִים — נִיצַּל מִכּוּלָּם. (בבלי סוטה כא ע״א)

אדם הולך בחושך ומפחד מהכל: קוצים, חיה רעה, שודדים, ואובדן הדרך. נדלק קצת אור, ויורד הפחד מהקוצים. כשהאור עולה, נשאר רק אובדן הדרך, שנפתר כאשר הוא מגיע לצומת דרכים.

בהקשר של ימינו אנו, אני מציע לקרוא את ה׳עצות׳ של המשל בסדר הפוך:

חוסר-הוודאות המטריף את דעתנו יבוא על סיפוקו בצמתי הדרכים אליהם אנחנו מגיעים. בכל החלטה והחלטה – הקטנה או  הגדולה – יש בה מין יישוב הדעת, הפוגה והצלה מרפיון הידיים השולט בנו.

פחד נוסף מתפוגג עם הנכונות והיכולת לחכות: לתת לזמן לעשות את שלו ולעבור, כי זה מה שהוא עושה, תוך הידיעה שהלילה מעצמו ייגמר.

המעשה האולטימטיבי והנועז ביותר הוא להדליק אור. אין זה דבר של מה בכך – לא מציאת מקור אור ואף לא הדלקתו. כל מי שניסה להדליק חנוכייה ברשות הרבים יודע זאת. כל עשייה מבורכת היא בבחינת הדלקת נר.

בנושא הדלקת נר חנוכה, מוכרת המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל:

מצוות חנוכה, נר איש וביתו.

בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך.

בית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך. (בבלי שבת כ ע״ב)

לפי בית שמאי, מתחילים להדליק שמונה נרות וכל יום יורדים. לפי בית הלל, מתחילים מנר אחד ומוסיפים. ההבדל בינם אינו טכני אלא מהותי, על אודות האופן בו מסתכלים על התרחשויות העולם – כלומר, על העשייה שלנו בתוך מרוצת הזמן. בית שמאי מפנה את מבטו אל הזמן שאוזל, ולכן הוא רואה את האור פוחת. ואילו בית הלל – שההלכה תמיד כמותו – יוצר דרך פעולה שונה בתכלית, המבליטה את האור המצטבר, המתאפשר על-ידי כל מעשה ומעשה של הדלקה.

שבת שלום וחג חנוכה שמח!