רבי דוד בוזגלו, מגדול פייטני מרוקו במאה העשרים, כתב פיוט על אברהם אבינו:
"כּוֹכָב צֶדֶק לַדּוֹרוֹת זָרַח אוֹרוֹ
אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם בִּבְנֵי דוֹרוֹ
אֲשֶׁר בַּאֲבִיב שְׁנוֹתָיו הִכִּיר בּוֹרְאוֹ…"
אברהם, אבי האומה, מתחיל בספר בראשית תנועה חדשה ומעז להאמין באל אחד. הוא שומע את הקול הקורא לו "לך לך" ומתמסר. רבי דוד בוזגלו משווה אותו לכוכב שזורח לדורות, מתווה דרך.
בזוהר של פרשת לך לך מתואר באופן ציורי איך בכל לילה בחצות נכנס הקדוש ברוך הוא "לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִם הַצַּדִּיקִים", וכחלק מההתרחשות הלילית יוצא כרוז (קול ברחבי גן העדן) שבא לעורר ישנים: "מִי מִכֶּם שְׁנִּכְנְסָה רוּחַ לְאָזְנָיו לִשְׁמֹעַ, וְעֵינָיו פּקוּחוֹת לִרְאוֹת, וְלִבּוֹ פָּתוּחַ לָדַעַת, בּשָׁעָה שֶׁהָרוּחַ שֶׁל כָּל הָרוּחוֹת מרִימָה אֶת הִתְבַּשְּׂמוּת הַנְּשָׁמָה, מִשָּׁם יוֹצֵא הַקּוֹל שֶׁל הַקּוֹלוֹת… אוֹי לְאוֹתָם שֶׁיְּשֵׁנִים וְשֵׁנָה בִּנְחִירֵיהֶם, לֹא יוֹדְעִים וְלֹא מִסְתַּכְּלִים אֵיךְ יָקוּמוּ" (זוהר לך לך).
משתמע מכך שהקול המעורר להתבשמות הנשמה נשמע לילה-לילה, ומי שקשוב להתרחשות, מתוך הנחה שגן עדן הוא מצב של תודעה ומרחב שניתן להקשיב לו, יכול להתעורר. על כך אמר ר' יהודה אריה לייב אלתר מגור בהקשר לאברהם: "… זה עצמו השבח ששמע זה המאמר 'לך לך' שנאמר מהשם יתברך לכל האנשים תמיד, כמו שכתוב שם אבוי לאלו שישנים בחוריהם, ואברהם אבינו עליו השלום שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו, כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע רק הוא, אבל בודאי זה השבח בעצמו שהיה מוכן לקבל המאמר" (שפת אמת לפרשת לך לך). בעצם, ייחודו של אברהם הוא בכך שהקשיב לקול שנאמר לכולנו, והיה מוכן לקבלו.
יש כאן שתי נקודות ציון משמעותיות של הכרעה בצמתי החיים. האחת היא ההכרעה לשמוע, וכפי שעולה מן הזוהר, בהחלט ישנה גם האפשרות שלא נשמע. ישנם קולות שונים במרחב שסביבנו, ואנו עושים בחירה ראשונית דרך שמיעה סלקטיבית. כאן עולה השאלה – האם יש לנו דרך להרחיב את אפשרות ההקשבה שלנו? לשמוע קולות שעוברים לידינו ושלרוב לא נשים לב לקיומם?
נקודת הציון השנייה היא המוכנות, ההסכמה לקבל את הקול. פעמים רבות נשמע את הקול, אך התגובה האוטומטית תהיה לבטל, בין אם בנחרצות וביקורת, ובין אם בספקנות והיסוס האם הקול הזה מספיק תקף עבורנו. אברהם מוצא בתוכו את היכולת להתמסר לקול, להאמין בו.
כאן יעלו שאלות על איך אנו נוהגים להגיב לקולות מעוררים בקרבתנו? האם אנו מתמסרים לכל סימן מעורר ששמענו? איני יכולה שלא להיזכר בחבר שלפני כמה שנים קנה כרטיס טיסה לברלין כי חלם בלילה שקורה לו שם משהו משמעותי.
ז'אק דרידה טוען כי דווקא חוסר הוודאות שבקיומו של הקול הוא הפתח לאחריות. "אולי אברהם טעה, אולי הוא לא נקרא. אי-וודאות זו מהווה חלק מן היחס לאלוהים. לעולם איננו בטוחים בקיומו של אלוהים או בכך שהוא קורא לנו. אילו היינו בטוחים לא היתה יכולה להיות הכרעה אלא ציות לצו, הוצאה לפועל של חוק. כדי שתהיינה הכרעה ואחריות עלי לא להיות בטוח, עלי להחזיק באמונה, עלי להאמין שאני שומע, להאמין שקוראים לי, להאמין שאני נקרא לעשות כך או כך" (המלנכוליה של אברהם).
בימים בהם חוסר וודאות הוא חלק שבשגרה, נותן לנו אברהם, לפי דרידה, עמדה מורכבת ובוגרת של אמונה. דווקא מתוך הספק לבחור הכרעה פנימית, לבחור אחריות, לתת אמון בקול. להעז להיות כוכב ולזהור.
