חבל שהפרקליטה הצבאית הראשית היוצאת, האלופה יפעת תומר־ירושלמי, לא קראה את פרשת ״וירא״ כשהתמודדה עם הסוגיה החמורה ביותר של מעשי סדום שחיילי צה״ל ככל הנראה ביצעו באסיר עזתי במחנה שדה תימן. מפרשת השבוע הייתה לומדת על דרך השלילה כיצד לא לנהוג גם למען מטרה מוצדקת.
בפרשה, שני המלאכים שביקרו את אברהם ושרה בתחילתה ממשיכים לסדום, ומיד עם כניסתם לעיר, לוט מציע להם לינה ומקיים את מצוות הכנסת אורחים. והרי רַב יְהוּדָה אָמַר בשם רַב: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה״ (בבלי שבת קכז ע״א).
״… וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל־הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד־זָקֵן כׇּל־הָעָם מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל־לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. וַיֹּאמַר אַל־נָא אַחַי תָּרֵעוּ״ (בראשית יט ד-ז).
עד כאן, לוט מארח למופת: לא זו בלבד שהוא מכניס אורחים אליו הביתה, הוא מגן עליהם מפני הקהל שרוצה לבצע בהם מעשים מגונים. אלא שלוט ממשיך:
״הִנֵּה־נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה־נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל־תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי־עַל־כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.״ (שם ח)
הקושי העצום כאן אינו רק בפיצול בין לוט-המארח-למופת, לבין לוט-האבא-שמוכן-למסור-את-בנותיו-לפגיעה-מינית. אלא גם שהוא סבור כי בהצעה המזעזעת שלו למסור את בנותיו יקיים את מצוות הכנסת אורחים!
זה מה שרבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי מכנה ״מצווה הבאה בעבירה״ (בבלי סוכה ל א). הרמב״ם, בדרכו החדה, קובע:
״מצוה הבאה בעבירה אינה מצוה, ולפיכך לולב הגזול … פסול״ (רמב״ם, פירוש למשנה סוכה ג א).
לא ניתן לקיים את מצוות לולב עם לולב גזול, ואי-אפשר לקיים את מצוות הכנסת אורחים באמצעות מסירת אדם שלישי (קל וחומר בנותיך!) לפגיעה.
בהלימה, ניתן לומר כי היתה מוטלת על כתפיה של הפצ״רית לשעבר תומר-ירושלמי חובה מוסרית עליונה: לחקור עד אשורו אם חיילים ביצעו באסיר מעשי סדום – ואם כן, להעמידם לדין. לא זו אף זו, בדרך למילוי חובה זו, היא נאלצה לספוג הוצאת דיבה עליה, תוך כדי עמידה איתנה מול גורמי ״משפט״ שזלזלו בעליונותו המחייבת של החוק, הדורש התנהלות מוסרית אף כלפי אסירים.
ועם כל זאת: אי אפשר להגן על מערכת החוק באמצעות מעשה לא-חוקי כהדלפת מידע. כדברי הרמב״ם: מצוה הבאה בעבירה אינה מצוה. הפרשה הזו מעצימה את המשבר החמור איתו החברה הישראלית מתמודדת מול החוק – כאשר מערכת המשפט מעורערת ונציגיה ושומריה נתונים במתקפה אדירה.
אולם פרשת ״וירא״ מצביעה על איך לא להילחם במעשי סדום ומתווה לנו דרך אחרת, כשה' אומר על אברהם – "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (שם יח-יט).
הרש״ר הירש מפרש את הביטוי ״לעשות צדקה ומשפט״:
׳משפט׳ – כמשמעו, תביעה משפטית פשוטה; ואילו ׳צדקה׳ – תביעת החסד המוטלת על האדם כחובה. והנה בה בשעה שעל-פי-רוב קודמת המלה ׳משפט׳ ל׳צדקה' … הרי אופייני הדבר שדוקא כאן – זכות קדימה לצדקה. כי אכן זה הכלל: תחילה יש לעשות משפט, ורק אח״כ צדקה. ולעולם לא תוכל הצדקה לכפר על עוות המשפט. מי שבאחת ידו גוזל וחומס, ובאחת נותן צדקה מרכוש הגזלה והעושק – אין זו אלא תועבת ה׳. … אכן, רק נקי-כפים רשאי לעלות אל הר ה׳ ולקום במקום קדשו. משום כך: תחילה משפט ואח״כ צדקה (רש״ר הירש, פירוש לבראשית יח יט).
יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולברוא עולם של צדק המושתת על קרקע יציבה של משפט.
