הפרשה שלנו בנויה באופן משונה: היא מתחילה בסיפור בלק ובלעם – מלך מואב שוכר את המכשף המפורסם כדי שיקלל את בני ישראל המתקרבים – ומסתיימת בתחילת סיפורו של פנחס, אותו קנאי זועם שמחסל במחי רומח אחד זוג מתעלס ומציל את עם ישראל מכליה.
מה שמוזר הוא שרוב רובה של הפרשה מוקדש לסיפור בלעם, ואילו אחרי שהסיפור כולו מסתיים, מכניסים עוד כמה פסוקים ובהם מתארים את מעשהו של פנחס, כאשר סופו של הסיפור (ברכת האל על פנחס) מצוי בכלל בפרשה הבאה. מה אפוא קושר בין שני הסיפורים? למה ראו לנכון עורכי הפרשות להכניס את פנחס לפרשתו של בלעם, ולא להכניס את כל סיפורו לפרשה הבאה (שקרויה, כמובן, פרשת פנחס)?
על פי חכמינו, בלעם הוא אחד משבעת נביאי אומות העולם, ואף היה נביא שמדרגתו קרובה לזו של משה רבנו. כשרונו של בלעם היה ייחודי: הוא "היה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה" (ברכות, ז, ע"א; עבודה זרה, ד, ע"ב), כלומר הוא היה יודע לכוון את קללתו לרגע מסויים שבו האל היה רותח מחימה – ומשום כך קללותיו היו מתקיימות, שכן האל היה ממהר להיענות לבקשתו ומכלה את זעמו במי שבלעם היה מורה לו.
התפיסה הזאת של האל – טיפוס עצבני שנוטה למצבי רוח – זרה לנו, אולם היתה נפוצה בימי קדם. האלים נתפסו כפרסונות בעלות מזג משתנה. כמו בקרב בני אדם, כוח עליון שהיה כבר עצבני היה נוטה להתפרץ אם היו מגרים אותו. אלא שהיה צריך כישרון מיוחד – נבואי או חזיוני – כדי לדעת מתי בדיוק הוא הרגע הנכון לגרות אותו. אגב, הקב"ה גם היה יכול להיות במצב רוח טוב, ובזמן הזה היה כדאי לבקש בקשות. זוהי הרי המשמעות המילולית של "עת רצון".
מהרעיון שיש רגע מסויים שהוא "מסוגל" או מבורך יותר, רגע שבו השמיים מסודרים בדיוק כך כדי לספק תוצאה מבוקשת, כמו גם רגעים "רעים" ושליליים, התפתחה גם האסטרולוגיה, כלומר שדה מחקרם של איצטגנינים, שהיו אמונים על לימוד גרמי השמיים מתוך כוונה לקבוע את הרגע המדוייק בו הכי טוב לבצע מעשה מסויים: להתחתן, לבנות בית או לצאת למלחמה. זו משמעותה המקורית של הברכה "בשעה טובה": ברגע שבו השמיים מסודרים כך שמעשינו יצליחו.
נדמה לי שתפיסה זו היא שחיברה בין הסיפורים בפרשת בלק. שהרי פנחס מצטיין בעשיית הדבר הנכון בדיוק ברגע הנכון – כאשר האל קָצַף מזעם – ולמען המטרה שהוא ביקש להשיג.
בקצרה: פנחס מגיע כשמגפה מתפשטת בקרב בני ישראל משום שזנו אחרי בנות מואב ועבדו עבודה זרה. הוא לוקח רומח, צועד למקום הנכון, והורג את זמרי בן סָלוּא, ממנהיגי שבט שמעון, ואת כזבי בת צור המדיינית. ובדיוק ברגע שהוא עושה זאת נפסקת המגפה: "וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם, אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר, כה, ח).
הקב"ה מודה לפנחס ש"השיב את חמתו" ומנע ממנו לחסל את כל בני ישראל. את הרומח הוא כיוון במדויק לא רק במעשה, אלא גם ברגע. לכן אלוהים גם מעניק לו ולזרעו "בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם": הוא שמח לקורבנות שיוקרבו על ידי מי שמכיר אותו.
בלעם ידע כיצד לכוון לכעסו של האל. פנחס היה זה שכיוון והצליח. בלעם נשכר לעשות ולא עשה. פנחס לא התבקש, אבל עשה. בלעם בירך במקום לקלל. פנחס הרג והתברך בברית שלום. המשותף לשניהם הוא הכישרון שיודע לכוון אל הרגע
