אנחנו בפרקים האחרונים של ספר במדבר. מכיוון שספר דברים הוא בעצם חזרה ופיתוח של חוקי הספרים הקודמים, אלו בעצם הפרקים האחרונים בכרוניקה שמספרת את סיפורה של האנושות כולה ושל עם ישראל, מהבריאה ועד לכניסה לארץ ישראל. מלבד נאומי משה האחרונים, אלו ההוראות האחרונות – שמשלימות את ההוראות הראשונות לאנושות: פרו ורבו.
במקום הזה אנחנו מוצאים את ההוראות לכיבוש הארץ, והן כוללות דגש מיוחד על השמדת כלי העבודה הזרה של יושבי הארץ הנוכחיים:
וְה֨וֹרַשְׁתֶּ֜ם אֶת כׇּל יֹשְׁבֵ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם וְאִ֨בַּדְתֶּ֔ם אֵ֖ת כׇּל־מַשְׂכִּיֹּתָ֑ם וְאֵ֨ת כׇּל צַלְמֵ֤י מַסֵּֽכֹתָם֙ תְּאַבֵּ֔דוּ וְאֵ֥ת כׇּל בָּמוֹתָ֖ם תַּשְׁמִֽידוּ. (לג, נב)
המקרא מדגיש את השמדת האלילים: המשכיות (בתי הפולחן), הצלמים, המסכות והבמות. אין כאן שום דבר מפתיע. הפירוט וההטעמה שנוגעים לחיסול העבודה הזרה נובעים כמובן מהתנגדות הבסיסית של המונותאיזם היהודי לעבודת אלילים. הקב"ה לא רוצה שבני ישראל יתפתו לעבוד את אלילי המקום (כפי שאנחנו יודעים שאכן קרה), ולכן דורש את השמדתם המוחלטת.
אולם סיבת העומק להתנגדות אינה רק תחרות על תשומת לבם של המאמינים או הרצון להנחות אותם הרחק מהשקר ואל האמת. המילה "צלם", שמשמשת כדי לתאר את אלילי העבודה הזרה היא מילת המפתח כאן, והיא מילה מעניינת, מפני שכפי שאנחנו יודעים, 'צלם' אינו רק אליל, אלא גם האדם – שהרי האדם נברא כצלם אלוהים.
כלומר בעוד עבודת צלמים היא עבודת אלילים, ו"צלם בהיכל" פירושו הכנסת פסלו של אל זר אל תוך קודש הקודשים היהודי, האדם עצמו גם הוא צלם. הזהות הזאת אינה מקרית, ואין כאן רק שיתוף השם. האדם הוא צלמו של האל היחיד בדיוק באותו אופן שבו האלילים במקדש הם צלמים של אלים אחרים, חסרי ממשות.
האלילים במקדשים אינם ייצוגים של האל, דמויות המסמלות אותו, כפי שנהוג לפעמים להבין בטעות, אלא הם ביטוי ונציגות שלו. במסורות פגאניות ופוליתאיסטיות צלם של אל מסוים אינו תמרור המצביע מעלה אל עבר האל, אלא אמצעי להנכיח אותו בעולם, להוריד אותו, לכאורה, אלינו. הצלם מכונן מרכז של נוכחות אלוהית, ולכן המקדש הוא המקום שאליו הולכים כדי להיפגש עם האל.
באותה מידה, האדם, כצלם אלוהים, לא מסמל את האל, אלא מבטא את נוכחותו. האדם נושא איתו מעט ממציאות האל. הוא שגרירו של האל על פני האדמה. כפי שאנחנו חוזרים ואומרים בשבע הברכות הנאמרות בחופה היהודית, האל "יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד" ‑ האדם נברא בצלמו של האל, והקב"ה התקין לו (לעצמו) ממנו (מהאדם) בניין נצחי.
בריאתו של האדם בצלם האל מחייבת יחס מיוחד אליו: חיי כל אדם יקרים, ייחודיים וחסרי תחליף. לכן עוד בפרשה שלנו נקבע החוק שאוסר על המרת העונש על רצח בקנס: "לֹֽא תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי מ֖וֹת יוּמָֽת" (לה, לא).
בניגוד לנהוג בתרבויות המזרח התיכון דאז, היהדות סברה שרצח אדם אינו יכול להיות פשע נוסף שעליו משלמים קנס. חיי אדם הם חסרי תחליף, מפני שהאדם הוא צלם אלוהים.
באותה מידה, האדם הוא גם חסר תחליף כצלם האל: הוא היחיד שיכול להנכיח את האלוהות על פני האדמה. לכן כל כך חשוב להשמיד את כל צלמי האלילים עם הכניסה אל הארץ: אין לאפשר לפסל או למסכה להחליף את האדם כיצוג המלא ביותר של האל בעולמנו.
בהוראות האחרונות לפני הכניסה לארץ מודגש לפנינו ערכו הסגולי של האדם.
