אם מתנשאים לא נוהגים – דברים לפרשת קרח, תשפ"ד

פרשת קרח, היא הפרשה הקלאסית על מחלוקת: קרח ועדתו מורדים בהנהגת משה ואהרון, ובאים למחות ולדרוש שינוי בשיטת ההנהגה. תגובת אלוהים לאירוע חריפה ומוחלטת. "וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר: הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע" (במדבר טז', כ'-כא'). זו יכולה להישמע תגובה בוטה או מיתממת. להתבדל- דווקא אל מול טענות האופוזיציה לגבי התנשאותם של משה ואהרון: "ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר טז', ג'). האם אלוהים לא הבין את הטענה? או שמא להיפך, זו תגובה פרובוקטיבית להוכיח כי אין שחר לטענותיהם?

נתבונן בניסוחים השונים, האם ישנה משמעות לניסוח האלוהי המציע הבדלה לעומת טענת ההתנשאות? ומה ההבדל ביניהן?

כאשר אלוהים בורא את העולם הפעולה המייצרת סדר בכאוס הראשוני הינה הבדלה, בין אור לחושך, בין ים ליבשה. גם כאשר מבדילים בין קודש לחול במוצאי שבת, אנו מדליקים אור בכדי לראות את ההבדלים, שלעיתים מיטשטשים ומייצרים ערבובים במציאות. ההבדלה יוצרת תחום ברור, ומסייעת להבין שלכל צד ישנה האיכות שלו. אין בהבדלה כל התנשאות או העדפה. קודש הוא איכות אחת, וחול הינה איכות אחרת. גם יום השביעי מול ששת ימי המעשה, וגם ישראל והעמים. ודווקא ההבדלה מייצרת בריאות וסדר.

עבור מנהיגים זהו דיוק חשוב. ההבנה שמתוקף התפקיד ישנה הבדלה מן העם, והתפקיד הוא סיבת ההבדלה. העם צריך סמכות, צריך סדר ותפקידים ברורים. אלוהים לא רוצה לפרק את ההירארכיה. אבל, ההתנשאות אינה במקומה. כשאנו בתפקיד מוביל עלינו להבין כי מתוקף התפקיד אנו אכן נבדלים מן הציבור עליו אנו ממונים, אבל מה בין זה לבין חווית עליונות או הזדהות יתר? ארווין יאלום מספר על עצמו בגילוי לב: "אני מזכיר לעצמי שאנשים עושים ממני אדם אידיאלי ושכולנו בני האדם נכספים לקשיש לבן שיער, חכם ויודע כל. אם נבחרתי להתאים לדגם הזה, ניחא, אני מקבל בשמחה את המעמד. מישהו צריך לעשות את זה" (יאלום, להיות אני).

מיד לאחר סיום הפאזה של קורח ועדתו ישנו סיפור דומה על טענות כנגד ההנהגה. העם כועס על משה ואהרון ומטיל עליהם את האחריות להרג קורח ועדתו. אלוהים שוב מגיב בחריפות ואומר: "הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע" (במדבר יז', י'). אלא, שהפעם יהיו אלה משה ואהרון שילכו נגדו ויעשו הכל בכדי להפסיק את החרון האלוהי. ההתרוממות אינה במקומה. משה מצווה על אהרון במהירות לרוץ עם המחתה והקטורת לתוך העדה, ולעצור את המגיפה מבפנים: "וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר  דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רׇץ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם׃ וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה" (במדבר יז', יא'-יב'). ניכר שמדובר הפעם ברגע קריטי של חירום, אסון גדול. פה אין מקום אפילו להתבדלות, והבחירה של משה ואהרון, חרף וכנגד הצו האלוהי, היא להיכנס פנימה לעם. המקום בו אהרון נעמד הוא בין החיים ובין המתים. כעת ההבדלה היא לא בין התפקידים ולא בין העם להנהגה, אלא בין המוות והחיים. וכולם ככולם נושאים את האלונקה.

מנהיג צריך את היכולת להתבדל מן העם ואת היכולת להתערב בתוכו. ובעיקר לדעת להבדיל בין השתים, מתי עת לזו ומתי עת לזו, ואולי באיזה רובד לזו ובאיזה לזו. ואם העם בעת תלונה, ומלחמות אגו, על המנהיג לצייר גבול, ולשמור עצמו משפת ההמון המתלהם. לא להתנשא, ולא להצטרף, אלא להבדיל עצמו ולהמשיך להוביל בנקיות ובשפיות. ואם בעת משבר ואסון, עליו להשתתף בגורל, בהשלכות המשבר, ולפגוש את העם מבפנים.

שתפו את הפוסט

הישארו מעודכנים!

הירשמו לניוזלטר שלנו ונעדכן אתכם כשאנחנו מעלים פוסט חדש

על הקורסים שלנו שמעת?

אנחנו מציעים מגוון תוכניות למוסדות שלטון, ארגונים ולקהל הרחב