כמה פעמים בחיים יצא לנו לצדוק בדיעבד ולהגיד 'אמרתי לך'?
הפסוק הראשון בפרשה חוזר על הביטוי 'אמור' פעמיים.
"וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו" (ויקרא כא , א).
כתוב אמור אל הכהנים, ולמה לחזור ולהגיד אמרת אליהם? החזרה, לכאורה, מיותרת, ואף לא שגרתית לצורה שבה פסוקי ציווי נאמרים. רש"י בפירושו לפסוק הזה מביא את הגמרא שמסבירה את החזרה כמדגישה את ההיררכיות שבין משה, הגדול, לכוהנים הקטנים:
"אמר אל הכהנים. אמר ואמרת, לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים": (יבמות קי"ד)
מטבע הלשון 'אמרתי' שגור אצלנו אל מול אנשים שהם למטה מאיתנו בהיררכיה: עובדים, ילדים 'אמרתי לך לעשות' או 'אתה תעשה כי אני אמרתי'. יש לנו ציפייה שמעצם הייתנו גדולים מהם, האמירה שלנו מקבלת תוקף.
למילה 'להזהיר' כמה פנים. הפרשנות הטבעית היא להזהיר מישהו מפני סכנה מתקרבת, לעיתים הסכנה היא אנחנו עצמנו, אם הוא לא יתנהג כשורה.
אבל להזהיר יכול להתפרש כמו זוהר, להיות זוהר כמו כוכב:
"וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" (דניאל יב, ג).
המשכילים, בעלי הדעת, והצדיקים, בעלי המידות הטובות, זוהרים כמו כוכבים בלילה ומהווים השראה לאחרים.
שתי הפרשנויות יכולות לחבוק את הקשר שלנו כגדולים עם הקטנים מאיתנו: כמבוגרים תפקידנו להזהיר מפני סכנה, לסמן גבולות ובד בבד תפקידנו להאיר את הדרך בעצם היותנו, מחוכמת החיים שצברנו, להיות 'כוכב הצפון', מצפן בלילה.
הראשון הכרחי, קיומי, מייצר הווה שיש בו ביטחון. השני עמוק יותר, מעצב לעומק ומכוון לעתיד: הכוכבים שמזהירים לנו בשמים, כך טוענים, אינם בוערים עכשיו, אלא לפני המון שנים:
הכוכב הזה מת / אבל רואים אותו כאן / הוא כבר לא באמת / אבל האור שלו לא נעלם
הוא בדרך אלי / רק לוקח לו זמן / הכוכב הזה מת / אני רואה אותו / הלילה (הכוכב הזה מת / דניאלה ספקטור).
הזוהר של הטובים מאיר את דרכנו גם אחרי שהם לא איתנו, וכך גם אנחנו הלאה אחרינו.
נושא ההיררכיה, גדול, קטן והיחס בינם, עומד בשאלה תמידית בעולם המודרני. אם בעבר היה ברור שיש ריחוק ויראה בין מורה לתלמיד, בין הורה לילד, היום עצם מעמדנו כגדולים לא מספיק כדי לקבל את הכבוד והסמכות להוביל את הדרך. היום, נדרש הקשר כמקור סמכות. אנחנו לא יכולים להסתפק בלהיות כוכבים בשמים הרחוקים. כדי להשפיע ולהוביל אנחנו צריכים להיות בקשר עם המושפעים, אנחנו צריכים לראות את האור שלהם, לאהוב אותם באמת.
אלו ממדים מנוגדים : להזהיר ולהיות בקשר. יראה ואהבה: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים, ב ,ו). המתכון לאיזון בינם מתעדכן כל הזמן, לפי אדם, סיטואציה ושעה. אמנם אנחנו גדולים בפוזיציה מסויימת, אך קטנים בכל כך הרבה זוויות. ההבנה הזאת עוזרת לנו לבוא בענווה אל מול המושפעים מאיתנו והיא הבסיס לכל פעולה חינוכית או ניהולית. אחרי הבנה זאת יש לזכור שאנחנו המובילים. העובדים, התלמידים, הילדים שלנו צריכים שנהיה כוכב הצפון שלהם. להיות כוכב, להאיר לבד בלילה, זו חוויה שיש בה לא מעט בדידות, כפי שכתב מתי כספי בשירו:
איך זה שכוכב אחד לבד מעז / איך הוא מעז, למען השם.
ה'בדידות הכוכבית' יכולה לגרום לנו להתבלבל, להתייחס למושפעים מאיתנו כאל חברים, לרוב זה יעורר תחושת חוסר אונים, הם צריכים אותנו גדולים וחכמים מהם. להזהיר אותם בדרך.
ונסיים בטיפ קטן: גם אם הם נפלו במקום שבו שבנו והזהרנו אותם, אין צורך להגיד 'אמרתי לך', אם הזהרנו הם זוכרים, הכאב שמעורר הכישלון הוא המורה הטוב ביותר.
