כאילו לא עברו 27 שנה. אני זוכר במדויק את השעה הראשונה שהחזקתי בידי את בתנו הבכורה, הסתכלתי על הנימים שבעפעפיים שלה, והבנתי עד כמה היא נס. ניתן להסביר את בריאתה כתהליך ביולוגי ונסיבתי, ועם זאת בקיום שלה יש יסוד פלאי ממש. עם השנים הבנתי שכמה שלא הצלחתי באותו הרגע לתפוס את הפלא שבה, ככל שהזמן עובר והיא מתפתחת ונעשית לישות עצמאית, היכולת שלי להחזיק את הממד הפלאי של עצם קיומה הולכת ופוחתת.
האתגר להחזיק בנקודת מבט כפולה מופיע גם בפרשת ״כי תצא״. פרשת השבוע רוויה מצוות המתבססות על היסוד של היות האדם נברא בצלם ובהקשר זה מצווה אחת מעניינת במיוחד:
וְכִי־יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט־מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל־עֵץ. לֹא־תָלִין נִבְלָתוֹ עַל־הָעֵץ כִּי־קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי־קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת־אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. (דברים כא כב-כג)
הפסוק עוסק באדם שביצע עבירה עד כדי כך חמורה שהוא נידון למוות. ניתן לומר, כי מעשיו היו כה מגונים שהתורה החשיבה את מותו כטוב מחייו. למרות זאת, התורה מצווה לנהוג בגופתו בכבוד. הרב עדין שטיינזלץ מפרש:
מציאותו של אדם תלוי מבזה את יוצרו, שכן האדם עשוי בצלם אלוקים. כיוון שכך, דין זה אינו חל רק על אנשים מבני ישראל, וגם אם מזדמן לתלות גוי על עץ – יש לקברו באותו יום.
הרב שטיינזלץ מנמק את צווי הקבורה בכך שהאדם – כל אדם, יהודי ולא-יהודי, צדיק וחוטא – כל אדם באשר הוא, יש בו יסוד של קדושה מעצם היותו אדם שנברא בצלם.
אלא מה? כפי שחוויתי כהורה במרוצת השנים, קשה עד מאוד להמשיך לראות את היסוד הפלאי הזה. מצטברות שכבות-שכבות המטשטשות ואף מסתירות את הפלא. עצם ההתפתחות הטבעית של תינוקת, העצמאות הנרכשת, ההתבגרות, וכו׳ – מעתיקות אותה בתודעה שלי מהקטגוריה של ״פלא״ ל״ילדה״, ובהמשך ל״נערה״ או ״אשה״.
אצל החוטא נוספת עוד שכבה, שמקשה עלינו לראות את היותו ברוא בצלם. עם ביצוע העבירה הוא נעשה בעיננו ל״חוטא״. בכך, לא רק העצמאות שלו מקשה עלינו לראות את הפלא שבו: האופן שבו הוא מממש את העצמאות שלו עומד בניגוד מוחלט לאותם הערכים שמהווים תשתית לחיים עצמם במידה כזו שחייו כבר אינם ראויים, לפי התורה.
אף-על-פי-כן, התורה מצווה אותנו: עלינו עדיין לראותו כנברא בצלם.
אמירה לכאורה-פשוטה זו אינה קלה ליישום. דווקא משום כך, חשוב שנחזיק אותה בקדמת התודעה שלנו בימים אלה, בהם חווינו אירועים קשים כמו מעשי זוועה של אויבים, המקשים עלינו לראות את הצלם שבהם. באה התורה ומזהירה אותנו שהם אינם לא ״בהמות״ ולא ״מפלצות״: הם בני-אדם, שהתרחקו מהיסוד הפלאי שבהם וקברו אותו עמוק-עמוק, מתחת לחטאים רבים וחמורים. תפקידנו, כמי שרוצים להגביר בעולם את ברכת האל ולא את קללתו, הוא לזכור ולהזכיר, כי קדושתם כברואים בעינה עומדת.
אף על פי שחטא, בצלם הוא.
