ספר במדבר מתחיל ברשימה ארוכה של השבטים, על משפחותיהם, מטותיהם וראשיהם. בין השמות והמספרים מסופר לנו, כמעט כדרך אגב, על מותם של שני בני אהרן הכהן, נדב ואביהו.
נדב ואביהו מתו לאחר שאש יצאה מהמזבח באוהל מועד ואכלה אותם. אולם מה היה חטאם?
בפרשה שלנו, כמו גם באתרים אחרים במקרא בהם מצויין מותם, לא מוסבר על מה ולמה מתו, לבד מהקביעה שהקריבו "אש זרה" לפני ה'. אל החלל הפרשני הזה נכנסים כמובן חז"ל, שמציעים סיבות שונות למקרה הנורא. אחת מהן היא שנדב ואביהו העזו להורות הלכה למשה רבנו:
"תני ר' אליעזר לא מתו בניו של אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה" (ויקרא רבה, כ, ו)
התפיסה המוצגת כאן גורסת שההלכה היא מסגרת היררכית, ושתנועתה חד כיוונית: מלמעלה למטה. משה רבינו הוא הפוסק העליון, מעין אפיפיור של מצוות, מתחתיו פוסקים בדרגות שונות, ובתחתית הפירמידה נמצאים המוני העם העושים ושומעים.
לתפיסה כזאת יש ביטוי ברור במדרש הנמצא בתוספתא (חגיגה, ב, ט; סנהדרין, ז, א). על פי המסופר במדרש הזה היתה בעבר היררכיה ברורה של הוראת הלכה בישראל, על פי סדר של בתי דין:
"נצרך אחד מהן הלכה, הולך לבית דין שבעירו.
אין בית דין בעירו, הולך לבית דין הסמוך לעירו.
… אם שמעו אמרו להן, ואם לאו אילו ואילו הולכין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית
…משם היה יוצאת הלכה ורווחת בישראל.
משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן הִרבו מחלוקות בישראל"
בספרו המעמיק 'ברית עימות', מציג פרופ' מנחם פיש את המדרש הזה כדוגמא לתפיסה היררכית של ההלכה: יש רק דרך אחד לפסוק, היא מגיעה מהסנהדרין, ועל מי שלא מכיר אותה לעלות במדרגות הפוסקים עד שיגיע למקור.
הבעיה מתחילה כשרבו תלמידים "שלא שימשו כל צורכן", כלומר לא למדו היטב אצל רבותיהם. כאלה כנראה היו גם נדב ואביהו, שביקשו ללמד את משה הלכה. עצם העמדה הזאת מלמדת שביניהם לבין משה היתה מחלוקת, כלומר לכאורה הוצאו שתי דרכים שונות לפסיקת הלכה ועל כךדינם מיתה.
אולם יש תפיסה שונה. במשנה מופיע מדרש דומה שמקדם מסקנה אחרת (סנהדרין יא, ג):
"ושלשה בתי דינים היו שם.
אחד על פתח הר-הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית.
באין לזה שעל פתח הר-הבית ואומר: כך דרשתי, וכך דרשו חביריי, כך לימדתי וכך לימדו חביריי.
אם שמעו אמרו להן. ואם לאו, באין לזה שעל פתח העזרה.
ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חביריי, כך לימדתי וכך לימדו חביריי.
אם שמעו – אמרו להן, ואם לאו – אלו ואלו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית,
שמשם תורה יוצא לכל ישראל"
בשונה מהתוספתא, במשנה אין כל תלונה על כך ש"הרבו מחלוקות בישראל". אין בעיה עם מחלוקת, ולמעשה בשונה מהתוספתא הפסיקה נובעת ממחלוקת – "כך דרשתי, [ולעומת זאת] כך דרשו חברי" – ולא פשוט מפני שמישהו "נצרך להלכה". כפי שכותב פיש, "המשנה מתארת מערכת שאינה נרתעת מפני מחלוקת. היא גם אינה נרתעת מפני מסורות סותרות."
המחלוקת כמובן מוכרעת בבית הדין הגדול, אולם בלא הגינוי המפורש לריבוי מחלוקות נראה שאין בעיה מיוחדת שכל רב או מלומד יביע את דעתו וילמד הלכה. אלו ואלו דברי אלוהים. המשנה, שבאה לתקן את האמור בתוספתא, הפכה למסורת ישראל לדורות. אין לנו כיום בעיה עם מחלוקות הלכתיות. לו הגיעה בזמן היא היתה יכולה להציל את נדב ואביהו.
