בלב הפרשה שלנו מגיעה טרגדיה, מותם של שני בני אהרון, נדב ואביהו. מותם מגיע ברגע שכולם חיכו לו, לאחר שבעת ימי המילואים, ימי התכווננות צפופים לקראת רגע שיא של גילוי השכינה ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, שמתקיים בראש חודש אותו, כך יצא, נחגוג השבוע.
הרגעים האלה, רגעי שיא שאנו מתכוננים אליהם, הם רגעים נפיצים. כולנו מכירים את זה מהחיים: אנחנו מתכוננים לטיול, לחופשה זוגית, לחג, לטקס, לפגישה אחרי זמן ממושך, וברגע האמת, המתח, כובד הציפיה- יש פיצוץ.
סיבת מותם של בני אהרון, לפי הפסוקים, היא כי הקריבו 'אש זרה' שלא צוו בה:
וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. (ויקרא י, א-ב)
המדרשים מחפשים סיבות רבות לשאלה מה בעצם היה חטאם של נדב ואביהו שגרם למותם. אומרים שלא צייתו למשה רבינו, שנכנסו מידי פנימה- קודש הקודש, שהקריבו קורבן שלא נצטוו, שלקחו אש מהמקום הלא נכון, שלא התייעצו זה עם זה, שלא התחתנו. יש חוסר הוגנות בסיסי בחיפוש בזכוכית מגדלת אחר חטאיו של אדם שנענש, ואולי לכן המדרש מדגיש שדווקא החיפוש לסיבה הספציפית הוא כדי שלא נחשוב שהיו להם עברות קודמות, אלא רק המעשה הזה עצמו: "שכל מקום שמזכיר מיתתן מזכיר סרחונם כל כך למה להודיעך שלא יהא פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בידם בסתר שעל ידי כן מתו" (מדרש רבה ויקרא, פרשה כ, סימן ח). חשוב לחז"ל להדגיש שהם היו אנשים גדולים שמעשה לא מדויק גרם למותם.
נראה שהיו להם נשמות עם השתוקקות וצימאון אל האש, לבוא אל הקודש, רצון אינטואטיבי שמעל לחוק היבש. חלק מהפרשנויות אומרות שנכנסו לקודש שיכורים, ללא בגדים, בלי לרחוץ ידיים לפי הנוהל הנדרש למקום קדוש (שם, ט). התיאורים מעלים תמונה של דבקות שאינה נופלת אל מול קונפורמיות חברתית, אקסטזה רוחנית. שבעת ימי ההכנה לחנוכת המשכן מכוונת לרגע שיא שבו תרד אש מהשמים. האש ירדה בפסוק שלפני כניסת נדב ואביהו לקודש. "וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם". (ויקרא ט, כד) הם מוסיפים 'אש זרה' ולאחר הקרבתם יורדת אש נוספת, אש שמעכלת אותם. אותה האש שמשכה אותם, להיכנס, להיות בקרבה לאלוהים, פגשה את האש הפנימית והיא שבולעת אותם בתוכה. כפי שתיאר ביאליק 'נפשי נשרפה בלהבה' ('הכניסיני תחת כנפך', חיים נחמן ביאליק).
יסוד האש מתקשר בחיינו לרגשות, כמו גם לידיעה פנימית. ידוע הדימוי על רבי שמעון בר יוחאי שכשיצא מהמערה אחרי שנים ארוכות שלמד והעמיק רק עם בנו "בכל מקום שנתן בו עיניו נשרף" (בבא מציעא נט ב). אחרי שנים שחי בתוך אמת צרופה הוא לא היה יכול לראות קיום סתמי, יומיומי, של האחר.
האם הפחד להישרף באש הלהבה צריכה לגרום לנו להימנע מרגעי שיא של החיים? לא לאהוב? לא להתחבר לאמת הפנימית שלנו? לא להילחם עליה? חס וחלילה. האש מניעה את הקיום והופכת אותו לשווה ערך, הכרחית לחיינו כמו גם ההכרחיות לעגן אותה בכלים של המציאות, בפרטי הקיום. נדב ואביהו, על אף שנכנסו יחד, כל אחד מהם היה בחוויה עוצמתית משלו 'וייקחו איש מחתתו'. ה'משחק באש' לעולם מסוכן, אך ככל שנוכל, בתוך חוויה עוצמתית מזוקקת של בערה פנימית, לראות את האחר, להיות באיזשהו קשר החוצה, יהיה זה הכלי החזק ביותר להישמר מהתלקחות כללית.
