בוקר, בוקר, אנחנו קמים לכותרות 'הותר לפרסום', יחד עם תמונות של פנים צעירות, יפות, מלאות חיות. הלב לא עומד בנטל. העובדה שאבות קוברים את בניהם, אינה דרך העולם.
פרשת 'ויחי', הסוגרת את ספר בראשית, אף היא עוסקת ברגעי הפרידה שבמוות – של יעקב. לקראת מותו, יעקב נפרד מבניו ומברך אותם, 'ברכות', שחלקן מהוות סוג של סגירת חשבונות העבר, בעוד אחרות מציעות חיזוי לעתיד. יש בפרידה כנות, מעין סיכום דרך שלו יחד עם כל אחד מהם.
הפרידה מיוסף והברכה לבניו תופסת יותר נפח. במותו, כמו בחייו. החיים לצד המחשבה שיוסף מת צובעת את שנות חייו של יעקב באבל, "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מז ט). הרי יעקב, כאשר מתבשר לו שיוסף מת, מסרב להתנחם:
"ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו אביו" (בראשית לז לה).
חז"ל טוענים שהעובדה שיעקב ממאן להתנחם נובעת מהעובדה שיוסף לא באמת מת, כי אחרת "גזרה על המת שישתכח מן הלב" (פסחים נד עב). הדברים קשים. אנחנו כולנו מכירים ויודעים שאובדן בן לא משתכח מהלב.
"איש מביט בבנו / ורואה בעינו את מה שהיה / ומה שהנו ומה שיהיה כשהוא / עצמו כבר אינו
וכל המראה הזה איך כבה / כמו במכת-רעם/ ומי ימוד את יגונו/ אם הוא כשורש עץ / או הוא כאמירו". (נתן יונתן)
איך ניתן לגשר בין היגון הבלתי ניתן למדידה, לבין החיים שממשיכים?
בחיבורו ההלכתי המקיף, ה'משנה תורה', הרמב״ם ממקם את הלכות אבלות אחרי הלכות ׳ממרים׳, העוסקות בנידוי. בחיבור שמסודר בצורה הגיונית למופת, מיקום זה תמוה ומעלה קושיה: מדוע שם? מה בין אבל למנודה?
מי שחווה אבלות מקרוב מכיר היטב את תחושת הנבדלות המאפיינת אותה. האָבֵל נמצא עם מי שמת: עולמו נעצר. ואילו כל האנשים סביבו ממשיכים כאילו לא קרה דבר.
"אחרי הסערה / חלונות נפתחו / אנשים חזרו למלאכת יומם / הנחש נעלם
רק לאישה אחת שהרוח לקחה את ביתה / הזמן כמו עצר מלכת / משתאה היא רואה איך כולם שכחו
והיא כל הזמן זוכרת" (אהוד בנאי).
הפער בחוויה מייצר חיץ משמעותי בין האָבֵל לעולם. כפי ששמעתי מפרופ' משה הלברטל: הלכות אבלות לא נועדו דווקא לקשור אותנו אל המת. המת לא משתכח, אלא הוא עובר הפנמה, ואנחנו נמצאים בשיח מתמיד איתו. אלא, הלכות אבלות נועדו לתווך בין האבל לבין עולם, לייצר עבורו מדרגות של קשר מחודש עם ארץ החיים.
כדי לטפל ב'שונות' הנוצרת כתוצאה מהאבלות, צריך להכיר בה. הלכות האבלות יוצרות מעין החצנה מעשית של חוויית ה'שונות' באופן ממשי בעולם. הן מייצרות תמונות של שונות: האבל עובר לבדו בתוך שורה של מנחמים; הוא יושב נמוך בשבעה, בעוד שכולם יושבים גבוה; הוא לא חוגג עם כולם; כולם מגולחים והוא לא. ככל שניתן מקום לחוויית הנבדלות, כך נוכל יותר לשחרר אותה, ולחזור אט-אט לקשר עם המציאות שלא מפסיקה לחיות.
נותר לנו, במציאות הקשה בה אנו שרויים, להתפלל שכל החיילים האהובים שלנו, שיצאו לשלום ויחזרו לחיים ושלום, ותתגשם הברכה מהפרשה שלנו:
"המלאך הגאל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ" (בראשית מח טז).
