בין חג השבועות לפרשת בהעלתך: הכרת הטוב וענווה בהצלחות – פרשת בהעלתך, תשפ"ב

בפעם הבאה שנחגוג הצלחה – למי נשלח הודעה עם הוקרת תודה על חלקו בכך?

כך סיימנו את אחד השיעורים בליל שבועות.

ברעיון הביכורים טמון רעיון כפול: מצד אחד, ההזמנה לחגוג את פירות עמלנו ברוב עם, בטקסיות, במסע שבו יוצג הטנא שלנו ברבים – שקיים בו גם תדר מובנה של שמחה על הישגנו.

מצד שני, כמובן, ישנו המסר המובהק שהצלחותינו אינן רק שלנו, שאנחנו בעלי חוב כלפי כל הדברים שאינם בשליטתנו ושתרמו אף הם להצלחה: אם זה הגנטיקה שלנו, החינוך שקיבלנו, הישגי התרבות והמדע, ההשגחה או המזל, ועוד. כל אלה מקופלים בתוך ההודיה לה'. העיקר, לזכור שלא (רק) "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח', י"ז).

ניתן לומר שהרגשות שאותם מנסה לייצר 'האיזון הביכורי' הם הכרת הטוב והוקרת תודה – המגלמים שמחה, אך נבדלים מהגאווה. כפי שניסח זאת הרב זקס (בדבריו לפרשת עקב): "הכרת הטוב היא, בין היתר, ההכרה כי איננו יוצריו הבלעדיים של הטוב בחיינו. […] להכרת הטוב יש זיקה פנימית לענווה. היא מודה כי מה שאנחנו ומה שיש לנו הם הודות לאחרים, ומעל לכול בזכות אלוהים."

פרשת בהעלתך, שפותחת במעמד של הקדשת הלויים לעבודת ה' "תַּחַת כׇּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ח', י"ח), מוסיפה לעסוק בנושא זה, ומעמיקה את הבנתנו בנפתולי הנפש האנושית ובשלל הקשיים שיש לנו להישאר בהכרת הטוב.

המראָה שבסיפורי הפרשה משקפת לנו מה קורה כשלא מסתפקים במה שיש וכשמתמסמסת הוקרת התודה. או אז מזקקות ארבע תופעות אנושיות קלאסיות כאלו:

(א) כפיות טובה: הדפוס המוכר והידוע, מחיינו כמו גם מנדודי העם במדבר, הוא תלונות על המצב הקיים וגעגועים למה (שמדמיינים) שהיה. "זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ" (י"א, ה'–ו').

מי שלא קיטר/ה ככה פעם – להרים יד. (ואם הצלחת לגדל את ילדיך שגם הם לא יקטרו כך – אז בכלל.)

(ב) צרות עין: מרים, כחלק מהטרִיוּמְווירַט של הנהגת העם, אולי אינה נופלת למרמור העממי – אך היא לוקה בווריאנט המנהיגותי של היעדר הכרת הטוב: היא אינה מסתפקת בחלקהּ, ועינה צרה במשה. "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה… וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ־בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם־בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'… וַיִּחַר־אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (י"ב, א'–י').

(ג) התנשאות ופטרונות: משה פונה אל יתרו/חובב חותנו ומציע לו להמשיך עם בני ישראל במסעם, אך בין השורות מתברר שיש בכך יותר פטרונות מאשר שותפות: "וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי־ה' דִּבֶּר־טוֹב עַל־יִשְׂרָאֵל… וְהָיָה כִּי־תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (י', כ"ט–ל"ב).

תשובת יתרו מצננת מעט את התנשאותו של משה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם־אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר [משה] אַל־נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל־כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם" (י', ל'–ל"א).

לנוכח עצמאותו של יתרו, משה נזכר שלמעשה הוא נזקק ליתרו יותר מאשר להיפך – הן בעבר, והן להמשך (כדברי האבן-עזרא ופרשנים נוספים).

(ד) לזכור שתמיד יש מקום ליוצאים מן הכלל: לבסוף, שני סיפורים בפרשה מציגים דוגמאות חיוביות לענווה מנהיגותית, ומחדדים את חשיבות היכולת ללכת 'לפנים משורת הדין', לזכור שלא כל החוכמה טמונה בכללים שקבענו: המקרה הראשון הוא ייסודו של 'פסח שני', המאפשר הזדמנות שנייה למי שלא יכלו לחגוג את הפסח יחד עם כולם (ט', ו'–י"ד);

המקרה השני הוא יחסו החיובי של משה להתנבאותם 'הסוררת' של אלדד ומידד, הנותרים בתוך המחנה ומחוץ 'לממסד' של שבעים הזקנים שיוצאים ממנו (י"א, כ"ד–ל').

דבריו המהדהדים של משה ליהושע: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כׇּל־עַם ה' נְבִיאִים כִּי־יִתֵּן ה' אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם", מבטאים את ההכרה האולטימטיבית שאין לנו בעלות מוחלטת על השכל (או על הנבואה…).

מי יתן שנצליח לשמוח בטוב שקיבלנו, להמשיך לעשות איתו טוב בעולם – ובו בזמן לזכור גם להודות עליו.