איך יודעים מהי הטיוטה הסופית של המסמך?
איך יודעים מתי תהליך הגיע לקיצו? מתי הרגע בו אומרים 'די'?
שאלות אלו מלוות אותנו ביום-יום אל מול החלטות משמעותיות, ביצירה, בהובלת מהלכים, ואף בקשרים אינטימיים כגון חברות וזוגיות.
בפרשת ״כי תישא״ אנו קוראים על אודות אחד מרגעי השפל של העם היהודי (וידענו כמה וכמה!), עבודת עגל הזהב.
וַיִּתֵּן אֶל־מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. וַיַּרְא הָעָם כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כׇּל־הָעָם אֶת־נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל־אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות לא יח – לב ד)
רצף הפסוקים מקשה עלינו לדעת את קצב האירועים: מתי אלוהים מסיים את דיבורו עם משה? איך משה ידע שהוא סיים? האם שהה עוד זמן טרם ירד? על סמך מה קבע העם שמשה מתעכב בירידה מן ההר? כמה זמן חיכו עד שהסיקו שמשה מאחר ונכנסו לפאניקה?
לפי המדרש (בראשית רבה יח ו, בבלי שבת פט ע״א), העם ידע לחכות למשה 40 יום – אבל הם הניחו שיחזור בתחילת היום. משהגיע חצות היום – עיכוב של שש שעות בלבד – הם נלחצו. ״ וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה – בָאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא בָא משֶׁה.״ משמע, חיכו כבר חודש ושליש, ונשברו כעבור שש שעות נוספות.
כולנו מכירים כיצד הסובלנות שלנו מתמעטת לקראת סופו של תהליך, ודווקא אז, אחרי ציפייה ארוכה לבהירות, קשה לנו להישאר עם חוסר ודאות ואנחנו מאבדים את שיקול הדעת – וזה מה שעובר על עם ישראל.
וכמה זמן עבר עד שניגשו לאהרן? המדרש אחר מניח שזה לא התרחש מיד:
נִכְנְסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרוּ לָהֶן: משֶׁה הִתְנָה עִמָּנוּ שֶׁיֵּרֵד לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם, הֲרֵי שֵׁשׁ שָׁעוֹת יוֹתֵר וְלֹא יָרַד, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מֶה הָיָה לוֹ (שמות לב, א): קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, אָמְרוּ לָהֶם מָה אַתֶּם מַכְעִיסִין לְמִי שֶׁעָשָׂה לָכֶם כָּל אוֹתָן נִסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת, וְלֹא שָׁמְעוּ לָהֶם וַהֲרָגוּם. (במדבר רבה טו כא)
רק בשלב זה, לאחר הריגתם של הזקנים שלא הסכימו לבנות את העגל, העם פונה לאהרן, שמתוך פחד נענה לדרישתם. אהרן אוסף את כלי הזהב ובונה את העגל, והעם סוגד אותו. תהליך קהילתי שלם של עשיה, בנייה, ופולחן בשני פסוקים.
נראה שהחיבור המקשר בין רצף האירועים בפרשת העגל היה היחס לזמן – אי-היכולת לשהות ולתת לתהליך להתבשל דיו.
אי אפשר שלא להקיש מהסיפור הטראגי הזה למתרחש אצלנו בימים אלה. בני ישראל חיכו 40 יום למשה אך איבדו את העשתונות בגין שש שעות נוספות. ואנחנו מה יהיה איתנו? אנו חיים כאן כמעט 75 שנה במדינה יהודית ודמוקרטית מבלי שהסדרנו את היחסים בין מרכיבים אלה של זהותנו בצורה של חוקה. האם נחריב את אשר בנינו, כי אין ביכולתנו לחכות כמה שעות נוספות?
