דברים לפרשת דברים מאת צורית בוסקילה, מנחת קולות.
בואו נדבר על הדיבור.
כל ספרי התורה קרואים במילים המבטאות את עולם הדיבור, חוץ מספר בראשית שמבקש לגעת ברגע הבריאה, אלא שמסתבר שהבריאה היא בדיבור. והספרים הבאים: שמות, ויקרא, במדבר ודברים- מבטאים כולם הטיות ופעולות של שפה. התורה מבקשת להדגיש את הדיבור והשיח כפעולה מחוננת בקיום היהודי, וכל ספר מבטא היבט בתוכה.
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה…" (דברים א, א) – ספר דברים מרגש במיוחד בהיבט הדיבור שבתוכו, משום שמדובר בפעולת הסיכום שבאה לאחר המעשה. זהו ספר שכולו נאום מפי משה בעת סיום תפקידו, המכיל דברי רפלקציה והבהרות לגבי האירועים שעברו, דברי תוכחה, דברי פרידה, והוראות המשך. כידוע, סיכום הוא אירוע משמעותי בעיצוב החוויה כולה, ופעמים רבות הדבר נחתם על פי סופו, ואפילו על פי סיכומו.
מהי משמעות של שמיעת הסיפור מפי מנהיג רגע לפני פרידתו מהעם, כשמדובר בדור חדש וצעיר שלא היה נוכח באירועים המדוברים? מהי המשמעות עבורנו כקוראים הנחשפים לסיפור בפעם השנייה משום שקראנו כבר את האירוע עצמו בספרים הקודמים?
נדמיין את מנהיגי הציבור שלנו בעת סיום קדנציה באים ופורשים את רגעי היופי והקושי שעברו בעת התפקיד, בכנות ובשיתוף. כמה חשבון נפש ציבורי יכול להתעורר בעת הקשבה, הבנות חשובות לגבי אירועים והתנהלות. וכמובן, השפעת אירוע כזה על איכות היחסים שבין המנהיג והעם, יכולת הזדהות והבנה ברגעים קשים מתוך הקרבה והכנות המתאפשרות דווקא ברגע סיום ופרידה.
נתבונן זום-אין ברגע אחד מרגש בפרשה, כאשר משה בדבריו מצביע על נקודת מפנה בדרך ההנהגה שלו, ומתוך כך במערכת היחסים שבינו לעם: "ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם… איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים א, ט', יב'). יש כאן רגע של גילוי לב וכנות, שיתוף בהבנה חשובה לגבי אי יכולתו להמשיך בדרך הקיימת, ומתוך חווית החולשה נוצר שינוי אסטרטגי בדרך ההובלה, במערכת המשפט. זהו רגע שבו מנהיג מבטא ולא מכחד מעמו חוויה של ייאוש, משבר, אולי אפילו חווית כישלון בהנהגה. היכולת לחשוף את חולשתו בשקיפות מבטאת אמון עצום ביחסים עם העם, וביכולת של העם לשמוע את חולשת מנהיגם כאמת אנושית.
מרטין בובר בספרו 'תעודה וייעוד' מדבר על המנהיגות במקרא כייחודית והפוכה ממנהיגי ההיסטוריה העולמית בכך ש "הנבחרים הם החלשים ונחותי הדרגה", ולעומת ההיסטוריה של העולם שהיא "היסטוריה של הישגים", מנהיגי המקרא חושפים בפנינו דווקא את כישלונותיהם ורגעי החולשה. לדבריו "המנהיגות שבמקרא מתכוונת למשהו נעלה משלמות המידות. המנהיגים שבמקרא דפתראות הן של דמויות האדם הדו-שיחי שלעתיד לבוא, של אדם השרוי בתוך ישותו בתוך דו שיח שסח אלוהים עם עולמו, וזה יכול לעמוד בכך". ובמקום נוסף "המקרא בא ללמדנו, כי הדרך, דרך האמת המובילה מן הבריאה אל מלכות שדי, אינה דרך העוברת בשטח ההישגים, אלא דרך העוברת בעומק הכישלונות". בעצם, מנהיגי ציבור המסוגלים לחשוף חולשה וכישלון בפני הציבור ובפני עצמם ממילא, מבטאים את היכולת להיות בדו-שיח של כנות ושל מפגש, מבטאים אמון בעומקם של היחסים, בגמישותם.
פרשת דברים נקראת תמיד לקראת צום תשעה באב, ובולטת סמיכות המילה "איכה" בדבריו של משה שלעיל, למגילת איכה ורגעי הייאוש והחולשה של העם בעת החורבן: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה…" (איכה א', א'). הלוואי שהיכולת שלנו כציבור לשאת רגע של 'איכה' ולתת מקום לחולשה מבלי לכסות עליה, תסלול עבורנו דרך לעבר מסוגלות ובשלות של דו-שיח חדש.
