פרשת ניצבים נפתחת בקריאה לכולם להתייצב לפני האלוהים: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם (דברים כט ט).
נראה שיש קשר בין 'אתם' ברור ומוצק ובין היכולת להיות 'ניצבים', קשר שגם עובד הפוך: כאשר ה'אתם' לא ברור, כושר ההתייצבות נחלש.
ומדוע הפנייה ל'אתם'? האדם הוא יצור עם זהות מורכבת, המשתייך לקואליציות שונות של שיוך. אך בתוך המורכבות הזו, ה'אתם' מבהיר לו, שבעל כורחו, הוא חלק מקולקטיב. המשך הפסוק קובע, כי אותו אוסף של יחידים, אותו ״אתם״, הוא עם ישראל:
רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.(שם)
הפרשה עוסקת בכינון ברית בין כל איש ישראל לאלוהים. מה מקומו, שהוא גם אחריותו, של היחיד בתוך כריתת הברית הכללית? ואולי בעומק יותר, בתוך כל הקשרים של החיים שלנו, מי הוא ה'אני'? האם האדם הוא אך ורק תוצר של עובדות חייו, נוף ילדותו? או שמא לאדם יכולת לבחור ולעצב, גם מתוך אותן הזיקות הנכפות עליו?
אנחנו נולדים לתוך הקשר משפחתי וחברתי. בנקודות זמן שונות אנחנו בועטים בהיותנו שלוחה של הורינו או ההקשר החברתי, ומנסים לכונן לעצמנו עצמאות, מתוך הבחירות המשמעותיות בחיינו: בן הזוג, עבודה, מקום מגורים. דווקא ככל שאנחנו מתבגרים, ישנו כוח חזק המושך אותנו חזרה לשורשינו. כשאנחנו נעשים הורים, אותותיהם של הורינו ניכרים בנו יותר, בהתנהגות, בשפה, במחוות, לא תמיד באופן שמחמיא לתפיסה העצמית שלנו.
הפסוקים מדגישים כי האדם שניצב במעמד כריתת הברית נושא בחובו גם את הדורות הקודמים, ואולי אפילו הדורות שיהיו:
וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת-הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. (דברים כט יג-יד)
את המתח שבין הכוח של נוף ילדותינו עלינו, לבין בחירות שלנו כסובייקטים, היטיב לתאר יהודה עמיחי:
כָול אָדָם הוּא סֶכֶר בֵּין עָבָר לְעָתִּיד
כְּשֶהוּא מֵת נִשְבָּר הַסֶּכֶר וְהֶעָבָר מִתְפָרֵץ לְתּוֹך הֶעָתִיד
(יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח)
האדם הוא נקודה חמקמקה, הצלבה חיה ודינמית, בין השורשים וההקשר שלו, לבין הבחירות שעשה לאורך חייו. הוא הסכר שהציב לשטף הדורות והתייצב בפני עצמו. ברית יציבה מושתת על כוליותו של האדם, וכל אחד מאיתנו הוא אבן דרך בתוך השביל הדורות. הדבר המשמעותי היא הזרימה האלוהית שעוברת בין אבן לאבן, בין דור לדור.
ומהי אותה הברית? הצירוף המוכר ביותר עבורנו הוא ברית-מילה. בהמשך הפרשה אנחנו רואים ברית שבה מַלים את עורלת הלב.
וּמָל ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת־לְבָבְךָ וְאֶת־לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת־ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ וּבְכׇל־נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ (שם ל ו).
מעניין הקשר בין המילה שאנחנו מוציאים מהפה לברית מילה. ברית מילה הוא קשר שנוצר דרך כאב, יש בו דם, יש מחיר. ואילו מילים של דיבור, שגם הן מקשרות אותנו לאחר, לכאורה הינן משאב חינמי ואין סופי: ניתן להפריח אותן לאוויר העולם ללא מחיר ניכר לעין. אולם העולם הווירטואלי מדגיש לנו יותר מתמיד כמה דם ניקז ממילים. אבי מורי היה נוהג להגיד שלפי הזוהר, עיקר העניין של שמירת הברית הוא לאהוב את אשתך, ומכאן שלא לתת עיניים באחרות. בדומה שמירת הברית בהקשר המילולי, היא שליחותנו לדייק ולחדד את מילותינו, להשמיע את אשר נולדנו להגיד, ומכאן שלא לתת עיניים במילים שמסיתות אותנו. ואולי השנה הזאת נזכה להסיר את עורלת הלב.
