קריאה במגילת איכה מעלה תובנה מעניינת: האשורים – מחריבי הבית הראשון וירושלים – לא ממש מוזכרים בה, אלא פה ושם כאויב הגנרי שמביא חורבן על בני ישראל. המגילה לא מתעניינת בהם, במניעיהם, באופיים או ברצונותיהם. האשורים אינם אלא כלי בידי האל, שבט שבו הוא מעניש את ישראל.
ועל מלאכת ההענשה הזאת, או יותר נכון על סיבותיה, יש דווקא פירוט. המגילה מלאה בפסוקים שמודים שישראל חטאו, פשעו, עוו או בגדו בקב"ה. "חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם" מסופר לנו בתחילת בפרק א', ונאמר גם ש"ה' הוֹגָ֖הּ עַ֣ל רֹב פְּשָׁעֶ֑יהָ", וכך הלאה, לאורך המגילה.
הבעיה, כך מסביר לנו הנביא ירמיהו, אינה האשורים, רשעתם או אכזריותם. הבעיה היא בנו. וזה לא מוגבל למגילה. גם כאשר חכמינו, במדרש או בגמרא, מדברים על החורבן, הם תמיד מוסיפים את המילה "בעוונותינו".
יש כאן מסר עמוק: מבלי להפחית מאחריותם של יריבינו, מה שאמור לעניין אותנו אינו עד כמה הם רעים, אלא האם אנחנו מספיק טובים.
ט' באב, אפוא, אמור לשמש אותנו לא רק לבכי ולאבל, אלא גם לחשבון נפש. היכן חטאנו? היכן לא נהגנו כראוי? ואיך אפשר לנהוג אחרת, על מנת להיות ראויים יותר? על מנת שלא יבוא עלינו חלילה חורבן נוסף.
שנזכה לתקן דרכינו ולתקן עולם.
