ספר חדש בפתחנו והוא מתחיל בדברים. "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א). הביטוי 'דברים' פתוח ומזמין פרשנויות שונות:
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" – אלה הדיבורים שדיבר משה: "עד שלא זכה משה לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי. כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל מדבר שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה. […] אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה שמרפא את הלשון שנאמר מרפא לשון עץ חיים" (ילקוט שמעוני על התורה קע״ב:ו׳). על אף שמשה ידוע כמגמגם 'לא איש דברים', במעמד המתואר נרפאה לו הלשון. הוא מסכם את ארבעים השנים ואת מתן התורה וחוקיה באופן מסודר, הגיוני ונגיש לכל השומעים והשומעות "דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו" (משלי כה, יא).
דבר אחר –
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" – "לְפִי שֶׁהֵן דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת וּמָנָה כָאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּהֶן, לְפִיכָךְ סָתַם אֶת הַדְּבָרִים וְהִזְכִּירָם בְּרֶמֶז מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל" (רש"י על דברים א,א). הדברים הם אירועים לא טובים שהיו, נקודות קושי וכשלון והביטוי 'דברים' כללי במכוון, על מנת לטשטש את הפירוט המכאיב שבדברי תוכחה. ההתייחסות לדברים כאירועים נמצאת גם בפירוש הבא:
דבר אחר –
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" – "אֵלֶּה הַדְּבָרִים. יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִתְבָּרֵךְ וְיִתְעַלֶּה זִכְרוֹ. שֶׁכָּל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כָּךְ עָתִיד לַעֲשׂוֹת לָהֶם בְּצִיּוֹן. בַּמִּדְבָּר כְּתִיב: אֵלֶּה הַדְּבָרִים. וּבְצִיּוֹן כְּתִיב: אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִים וְלֹא עֲזַבְתִּים (ישעיה מב, טז)". (מדרש תנחומא, דברים א:א). המילה 'דברים' מחברת בין הליווי האלוהי הקרוב במדבר למה שעתיד להיות בארץ. הצורה בה התנהלו ה'דברים' במדבר, כך יתנהלו הדברים גם בארץ.
הפרשנות הכפולה של ה'דברים' כאירועים עצמם או כדרך שבה אנחנו מדברים עליהם, מעידה על כוחן של המילים. הצורה שבה נספר את הסיפור שהיה ושקורה תשפיע על הדברים שיקרו. בסיפור אירועי העבר משה מכין את העם ל "קְפִיצַת-נֶפֶשׁ הֲרַת נְצוּרוֹת" (זלדה, שבת וחול). הכניסה לארץ כל כך לא ידועה ולא צפויה, צריך להגיד את כל הדברים, את כל מה שהיה וכבר ידוע, כדי להתכונן ללא ידוע בדבר הבא שהולך לקרות לבני ישראל.
והדברים היום? כיצד נספר את עשרה החודשים שאחרי הרעש הנורא. מה מתבהר? מה סתום? לקראת מה אנחנו הולכים? מי הוא המשה שלנו היום, שיוכל לספר לנו את שהיה שנדע מה היא הארץ אליה אנחנו הולכים? ואולי אנחנו הרבה "משה" כאלה שמספרים את הסיפורים השונים שיתלכדו לכדי סיפור אחד.
אנחנו בתקופת המתנה לרעה שתפתח ממזרח ומצפון, ויש הרבה חשש וחוסר ידיעה:
"הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד, / וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם, / וּמַחֲשׂוֹף כַּף־רַגְלֵךְ ילִָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, / אוֹ שִׁלְפֵי־שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם...וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגעַֹ, / וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי־הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב, / וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לנִגְעַֹּ, / וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב." (לאה גולדברג, האמנם)
אל מול חוסר הודאות הבטחון הוא דווקא בדברים הפשוטים, להרפות מהחדשות ולנגוע בשדה, בתלם, בשמש, בחיים עצמם, שגרת הדברים הפשוטים, את הקושי ואת האהבה. לאסוף את הרגעים הטובים, המחברים, העמוקים, האנושיים, האמיצים, הרגישים, המחבקים והמקווים, לנשום אותם ולתוכם. והלוואי שיבואו ימים של חסד, ונזכה לאהוב. אלה הדברים!
