בואו נדבר על קורבנות.
פרשת ויקרא פותחת את ספר ויקרא שכולו זבחים, דם וקורבנות. ישנה מחלוקת עקרונית לגבי סיבת הקורבנות כדרך לעבוד את ה׳.
הרמב"ם טוען שהתורה מצווה על קורבנות כסוג של פשרה, על מנת לייצר אופציה יהודית לתרבות הרווחת בעולם העתיק, שבה קורבנות היו אלמנט יומיומי.
"והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילים בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה – להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם והעבודים והפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לכוכבים … – לא גזרה חכמתו יתברך ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגלץ" (מורה נבוכים חלק ג פרק לב).
לעומת זאת, הרמב"ן טוען כי הבאת קורבנות הייתה עוד מימי נוח, לפני עידן העבודה זרה. לטענתו, המחזה הלא-נעים של שחיטה פומבית בא ככפרת עוונות וכתחליף לקורבן האנושי על חטאיו:
"כִּי בַּעֲבוּר שֶׁמַּעֲשֵׂי בְּנֵי אָדָם נִגְמָרִים בְּמַחְשָׁבָה וּבְדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה, צִוָּה הַשֵּׁם כִּי כַּאֲשֶׁר יֶחֱטָא יָבִיא קָרְבָּן יִסְמֹךְ יָדָיו עָלָיו כְּנֶגֶד הַמַּעֲשֶׂה, וְיִתְוַדֶּה בְּפִיו כְּנֶגֶד הַדִּבּוּר, וְיִשְׂרֹף בָּאֵשׁ הַקֶּרֶב וְהַכְּלָיוֹת שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּחֲשָׁבָה וְהַתַּאֲוָה, וְהַכְּרָעַיִם כְּנֶגֶד יָדָיו וְרַגְלָיו שֶׁל אָדָם הָעוֹשִׂים כָּל מְלַאכְתּוֹ, וְיִזְרֹק הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּנֶגֶד דָּמוֹ בְּנַפְשׁוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּחְשֹׁב אָדָם בַּעֲשׂוֹתוֹ כָּל אֵלֶּה כִּי חָטָא לֵאלֹהָיו בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשׁוֹ וְרָאוּי לוֹ שֶׁיִּשָּׁפֵךְ דָּמוֹ וְיִשָּׂרֵף גּוּפוֹ, לוּלֵא חֶסֶד הַבּוֹרֵא שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ תְּמוּרָה וְכֹפֶר הַקָּרְבָּן הַזֶּה, שֶׁיְּהֵא דָּמוֹ תַּחַת דָּמוֹ נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ (רמב"ן בפירוש לויקרא א ט)
האדם, לדעת הרמב"ן, צריך לעבור דרך המחשבה, דיבור ומעשה כדי להבין ולהפנים. לתפיסתו, יש בפעולות שנעשות בהקרבה – סמיכת הידיים על הקורבן, הוידוי והשריפה – כדי להתמיר את חטאי הנפש והגוף. לפי גישה זו, העלאת קורבן עונה על צורך עמוק וקמאי של האדם לשלם מחיר כחלק מקיומו של אדם שחוטא.
לאורך התורה המלה 'דמים' מתייחסת לא רק לנוזל האדום, אלא גם לכסף. כולנו מכירים כמה אנחנו שמים את יהבנו ומירב מאמצינו כדי לפרנס ולהתפרנס. ובהלימה, כדי להביע רצינות ומחויבות למשהו, אנחנו צריכים לשלם עליו. הצורך האנושי לשים דמים כנראה עדיין קיים – ואפשר ללמוד הרבה מההקבלה בין שני המובנים של ״דמים״.
ישנם קורבנות חובה, שאדם מצווה להקריב בנסיבות מסוימות בחיים, ולהן הוראות ברורות. ישנם גם קורבנות נדבה, שאדם מקריב מרצונו החופשי – "יקריב אותו לרצונו לפני ה" (ויקרא א ג), כאשר אדם יבחר איזה מן הקורבנות יביא – עולה או מנחה, מה שיתאים לסיטואציה או לעמדה הנפשית. האם מתאים מנחה צמחונית, קורבן בשר, שהוא כנגד הגוף, או קורבן דם, כנגד הנפש. באופן דומה, כאשר אנחנו משלמים מחיר על דברים שאנחנו רוכשים, זה סכום קבוע וידוע מראש. לעומת זאת ב'מחוות' כספיות יהיו יותר ניואנסים לא כתובים: יש חתונות שניתן בהם שיק, יש חתונות שניתן מתנה, יש מקומות שניתן טיפ 'שמן' ויש כאלה שלא – תלוי בהקשר.
אחד הקורבנות בפרשה נושא את השם 'איל המילואים' ומזכיר לנו, אולי בחצי קריצה, קורבן גדול שהרבה אנשים שילמו בשנה וחצי האחרונות, וממשיכים לשלם כעת. מחיריהם של ה״דמים״ וכן הקורבנות מלווים אותנו בכל צעד, אם נרצה או לא. הדמים השונים קושרים אותנו לארץ אהובה.
