רגעי השיא של חווית התפילה שלי בילדותי היו ביום כיפור, בעת שהחזן היה שר במלוא הרגש את הפיוט המופלא של ר' שלמה אבן עבאס 'עוקד והנעקד והמזבח'. בכל שנה מחדש היה החזן מגיע לבית שבו מבשרים לשרה על עקידת יצחק, ואז קולו היה נשבר והוא היה בוכה בקול גדול וכל המתפללים אתו.
"שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ". (מתוך הפיוט)
סיפור מותה של שרה בפרשתנו מגיע מיד לאחר סיפור העקידה בפרשה הקודמת, ולכן חברו המדרשים בין האירועים כהתגלגלות כרונולוגית ונסיבתית.
המדרש מספר שהשטן מתגלה לשרה ומספר לה על עקידת יצחק, "באותה שעה הלך השטן אצל שרה ונזדמן לה כדמות יצחק. כיון שראתה אותו אמרה לו: בני, מה עשה לך אביך? אמר לה: נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות והעלני לראש הר אחד ובנה מזבח וסדר המערכה והעריך את העצים ועקד אותי על גבי המזבח ולקח את הסכין לשחטני. ואילולי שאמר לו הקב"ה: אל תשלח ידך אל הנער כבר הייתי נשחט. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתה. זהו שכתוב: 'ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה'. מהיכן בא? מהר המוריה" (מדרש תנחומא פרשת וירא סימן כג'). נימת המדרש מזכירה עלילה מטרגדיה יוונית קדומה, שבה טעות גורלית מתגלגלת לאסון, המסתבר בדיעבד כמיותר, ומבטאת את חווית הטראגיות של מות שרה.
גם יצחק סוחב אתו כל חייו את הטראומה של העקידה, וזה מתבטא בכח הראייה שלו שנפגע מאז אותה חוויה קשה. "'ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות'. מכח אותה ראיה שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת … ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו וכיון שהזקין כהו עיניו" (בראשית רבה סה י).
סיפור העקידה גובה מחירים קשים, ולאחר שהסערה שוככת, אברהם מנסה למצוא כיוון להחלמה. היישר מקבורת שרה הוא שולח את אליעזר עבדו להביא אישה לבנו ליצחק. "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" (בראשית כד, ד'). האם הוא מבין שצריך בדחיפות לעזור ליצחק לשקם את עצמו מן החוויה הטראגית הכפולה שעבר, מן העקידה ועד למות אימו?
ואכן, כאשר רבקה מגיעה ונכנסת לאהלו של יצחק, מתואר אחד הפסוקים היפים ביותר על אהבה בקרב דמויות ספר בראשית: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כד, סז'). בסוף הפרשה אברהם פונה אף הוא אל אותו הפתרון. "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה" (בראשית כה א').
אברהם ויצחק מבקשים להתנחם דרך חזרה לחיים בריאים, לזוגיות, למשפחה. ואנחנו כאן, מנסים להבין איך להחלים וכיצד להתנחם, כשהימים חשוכים והאסונות נגררים זה אחר זה.
המערכת החברתית שלנו, גם היא מעין משפחה רחבה, נמצאת במשבר עמוק. נראה כי אין פשוט מזה, ורק מצע של מערכת יחסים בריאה, של המשכיות, פוריות, יכול להביא להיתכנות של נחמה. ולהיפך, ככל שנסדוק את המרחב הזה, נפגע באמון ובהדדיות, ולא נאפשר לעצמנו אפשרות להחלמה.
רחל שפירא בשירה "נחמה" מדברת על היכולת להתנחם מתוך היחד, מתוך המבט המשותף.
"זֶה בָּזוֹ נַבִּיט
וְנִתְמַהּ שֵׁנִית
אִם רָאִינוּ נְכוֹנָה.
לִפְעָמִים אֲנִי
לִפְעָמִים אַתָּה
כֹּה זְקוּקִים לְנֶחָמָה".
שהיחד ינחם אותנו.
