הפרשה שלנו מתחילה בימים שאחרי מות בני אהרן:
"וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי ה׳ וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז א) .
בני אהרן מתו מתוך רצון לקרבה לקודש. אהרן מגיב למותם בשתיקה מוחלטת: ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״ (ויקרא י ג). פרשת אחרי מות מספרת על ה״יום שאחרי״: אחרי הקיפאון, אחרי שהשתיקה שותקת. אז מה עושים?
דומני, כי הפרשה מציעה לנו דרך – ראשונית, אף אם היא מורכבת, כיצד לפסוע מתוך ניסיון לצאת מהאבל הקשה ומהתוהו של אבדון.
בתחילת הפרשה, אחרי מות בני אהרן, ניתן הציווי: ״וְאַל יָבֹא בְכׇל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ״ (ויקרא טז ב). ציווי זה טומן בחובו קביעה: בעולם הזה יש גם חול, וגם קודש. לדברי ארי אלון:
"היחס בין המלה ׳עולם׳ לבין המלה ׳נעלם׳ כמוהו היחס בין המלה ׳אוהב׳ לבין המלה ׳נאהב׳. תלות מוחלטת יש ביניהם" (ארי אלון, יה בשבט).
יש עולם, ויש גם נעלם. עולם החול, והנעלם הקדוש.
עלינו למצוא איזון ביניהם. בני אהרן ציפו רק לקודש, ומתו. אהרן, לעומתם, מתנהל בחרדת קודש – לא לפרוץ אליו בהיסח דעת או בפזיזות, אלא לגשת לשם בהתכוונות עילאית.
אולי היציאה שלנו ממחוזות הייאוש תלויה ביכולת להגיע לאיזון מדויק בין הקודש לחול.
בסיום שלב האבל אהרן מקבל 'הוראות הפעלה' מפורטות: ״כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם״ (ויקרא טז ד). הוראות כאלה תואמות למצב ראשוני של היציאה מן האבל, מן 'החור השחור', כאשר אפילו ידיעת הפעולות הפשוטות נשכחת. כמו ילד שרק עתה נולד ועוד לא יודע כלום, פרט, פרט, וצעד צעד. כך ניתן לחצות את הגשר אל ארץ החיים.
אז, מגיעה הכפרה, המחילה הנדרשת לניקוי מהשורש: ״...וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא טז יז). הכפרה, שעברה דרך נתיב הייסורים, מעניקה מן דף חלק, הדורש שלא ילכלכו אותו.
״כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ … וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם״ (ויקרא יח ג, כח)
פסוקים אלה מטיחים בנו: גם לנוכח אבל וכאב עצום; גם כשנראה שאין קודש באופק בבחינת "ימין ושמאל רק חול וחול" (אורחה במדבר, נתנאלה); גם אם חטאותיהם של הגויים, כביכול, משחררים לנו את הרסן: עם כל אלה, הארץ היא לא שלנו. גרים ותושבים אנו בה, והיא תדרוש את שלה: את טהרתה, ואת הגנתה מפני כל זוהמה מוסרית.
פרשת ״אחרי מות״ מכילה בתוכה מתווה ליציאה מהשכול אל הכפרה, אל ארץ החיים. היא מניחה את אבן הפינה של אותו תהליך כפרה, שבמרכזו יום הכיפורים, הדורש מאיתנו מעשים מתוקנים, שמא הארץ תקיא אותנו.
החכמים כינו את יום הכיפורים ״יומא״ – היינו ״היום״. הוא ״היום״ לא רק במובן של היום המרכזי בלוח השנה, אלא גם במובן של האחריות שלנו להביא אותו: היום – לא אתמול, ולא מחר. מסופר בתלמוד (סנהדרין צח ע״א) על מפגש בין אליהו הנביא לר׳ יהושע בן לוי, שהתלונן שכשהוא פגש את המשיח מחוץ לשער רומי, המשיח שיקר, שכן אמר שהוא יבוא ״היום״ אך עדיין לא הגיע. השיב אליהו לר׳ יהושע בן לוי: עליך להבין את המלה ״היום״ בהקשר של הפסוק ״הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ״ (תהלים צה ז). ואם נשכיל אנחנו וננהג בחרדת קודש, אולי הוא יגיע, עוד היום.
