מדוע כשרוצים זמן איכות ושיחה אינטימית עם חבר, אנו הולכים לבית קפה? מה בין מקום סואן לבין דיבור אינטימי?
פרשת ״פיקודי״ מחדדת את היחס בין דיבור ״בחוץ״ לבין דיבור אינטימי.
מלאכת הקמת המשכן מסתיימת עם שער החצר:
"וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (שמות מ לג).
ר׳ מרדכי יוסף ליינר, ה״מי שילוח״, מצביע על פרט מעניין: באשר לכל שאר כלי המשכן, אחרי ביצועם מופיעה הסיומת, ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳״, ואילו לגבי סיום בניית החצר, ביטוי זה אינו מופיע. ׳מי השילוח׳ מסביר:
"עד שלא הוקם המשכן היה כל המדבר כשר לדיבור, ומשהוקם המשכן – נפסל המדבר. שמכיון שעתה נפסל המדבר מדיבור לא היה מפורש הדיבור עתה, על כן לא נאמר בחצר ׳כאשר צוה׳".
לפי ליינר, נוצרה בעיה. עד שהוקם המשכן – כל מקום במדבר היה כשיר לדיבור האלוהי. אולם ברגע שהמשכן הושלם – כלומר, עם הקמת החצר – הדיבור האלוהי הצטמצם למשכן בלבד. ה׳ כבר לא ציווה מחוצה לו – ולכן הביטוי לא מופיע!
ה"מי שילוח" מבסס את דבריו על מדרש:
"דָּבָר אַחֵר: ״וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי״ – עַד שֶׁלֹא עָמַד אֹהֶל מוֹעֵד דִּבֶּר עִמּוֹ בַּסְּנֶה… וְדִבֵּר עִמּוֹ בְּמִדְיָן …וְדִבֵּר עִמּוֹ בְּסִינַי. וְכֵיוָן שֶׁעָמַד אֹהֶל מוֹעֵד אָמַר: יָפָה הִיא הַצְּנִיעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ח): וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ, הֲרֵי הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. …אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ הוּא כְּבוֹדִי שֶׁאֱהֵא מְדַבֵּר מִלִּפְנִים" (במדבר רבא א ג).
בראשונה, אלוהים – שנמצא בכל מקום – דיבר בכל מקום. אך אלוהים מתמיר את המדבר המרהיב והפתוח למקום סגור וצנוע יותר, אוהל מועד. צניעות זו מאפשרת אינטימיות.
אם לחזור לשאלה הפותחת, על פניו נראה כי שיחה אינטימית מצריכה נסיגה ממקום פתוח למקום סגור. עדיף בבית ולא בבית קפה!
אולם בין המדבר הפתוח והפרוץ, לבין אוהל מועד הסגור, ישנה חצר – מעין שטח סיפי, שהוא ״בפנים״ אך עדיין מאוורר, מעין-חוץ. החצר משמשת כמעבר, אולי ליתר דיוק: כמשפך – המחבר את החוץ אל הפנים, תוך כדי תהליך של צמצום וריכוז. מעבר זה קריטי כדי להבטיח תחלופה בין החוץ לבין הפנים.
בספרו שיחה, זלי גורביץ׳ מעניק תובנת עומק על האופן בו הזיקה ההכרחית בין המרחב הקבוצתי לבין האינטימיות של השיחה הפרטית:
"ואולי המקור ממנו התפתחו השיחה והשיח טבוע מלידה … חוזר לפשפוש ההדדי של קופים כשהם פולים כינים זה מראשו של זה. בתנוחת הפליה הם מתקרבים למרחק לחישה מפה לאוזן, מרחק שאפשר לחוש בו את הבל הפה ולקלוט את ההבעות השונות המעבירות מידע כלשהו על רגש, על כוונות, על העולם…הפלייה משמשת גם ליצירת מערכת יחסים הדוקה בקבוצה… היותה של השפה תחליף למגע פיזי מותירה בה את תחושת ההדדיות מתוך קירבה בין שניים הנפרדים מן הכלל ויוצרים מעגל קטן שלהם… צורת שיחה נוספת היא ההסתודדות – לחישה באוזן. לא במקרה, קשורים הסודות במתיקותה של האינטימיות כמו בביטוי 'להמתיק סוד' השניים לוחשים זה לזה באוזן, יוצרים מעגל פרטי, מובלעת סוד בתוך הציבור מעין בגידה במעגל הכללי" (שיחה, עמ׳ 66-70).
מתיקות הסוד – משמע, יצירת אינטימיות של השיחה בין שניים דווקא על-ידי נסיגה מההמולה, באמצעות יצירת מעגל פרטי שנבדל מן הציבור.
גם אלוהים, מסתבר, אוהב את האפשרות של שיחה אינטימית בבית קפה רועש.
