פרשת בחוקותי מתחילה איתנו בטוב. אלוהים מברך אותנו בכל טוב: גשם, אוכל, פרנסה, שלווה, ניצחון במלחמות, פריון, שפע. אך כל זה ניתן על תנאי. בחלקה השני של הפרשה, ישנה תמונת ראי של הברכות, שיחולו עלינו במידה ולא נלך בדרכי האל: הפסד במלחמה, רעב, מחלות, קללות בחומרה הולכת ומסלימה, חלקן קשות מאוד, שההידהוד הכואב שלהן במציאות הנוכחית מחזק את נטייתי שלא לתזכר אותן פה, בדומה לאופן בו בחלק מקהילות ישראל בקריאת התורה בבית הכנסת הן נקראות בלחש.
הדבר הבולט בהשוואה בין הברכות והקללות הוא הפער בכמות. יש כמעט פי שלוש קללות מברכות. אנחנו מכירים את התופעה מהחיים, אולי ביתר שאת מהתקשורת. הטוב הוא חסר-שורות, כללי, כביכול מובן מאליו. ואילו הרע – מפורט יותר בהרבה, ספציפי. כמו שהיטיב לתאר טולסטוי בפתיחה המפורסמת לספר 'אנה קרנינה': "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה".
הקללה האחרונה ניתנת כמענה למצוות השמיטה שניתנה בפרשה הקודמת, פרשת בהר. במידה ולא נקיים את השמיטה, המצב יהיה כה קשה, עד שלא נוכל לעבוד את הארץ. כתוצאה מכך, מצוות השמיטה תתקיים מאליה, אך לא באמצעותנו:
"אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו לד- לה)/
פעמיים בתורה אנו מצווים על השמיטה: בפרשת משפטים בספר שמות, ובפרשת בהר בספר ויקרא. המונח ׳שמיטה׳ לקוח מספר שמות: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שמות כג יא). שם הציווי מובא כחלק ממצוות חברתיות, אחריות כלפי החלש והעני. ואילו הציווי בפרשת בהר שונה, ומונח המפתח הוא ׳שביתה׳: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה׳" (ויקרא כה ב). למרות שהמצווה היא חברתית במובהק, הדגש כאן הוא בעמידה מול האל. הפסקת עשייה, בדומה לשבת השבועית, מזכירה שהאדמה שייכת לאלוהים, ולא לנו. לכן, פעם בשבע שנים עלינו להימנע מלעבוד אותה. הנטייה האנושית לרכישה הולכת וגוברת חזקה מאוד, מעין התמכרות. מול תופעה שכזו, נדרשת הפסקה חדה, והתבוננות על הדברים כביכול מבחוץ.
בספר שמות השמיטה הינה לטובת העניים. אבל, לפי ספר ויקרא גם לו לא היו עניים, הארץ עדיין הייתה צריכה לשבות. ספר ויקרא מציב את אלוהים כנקודה ארכימדית למציאות, כזו שמחזיקה את הסדר האנושי שמבחוץ.
בימים קשים אלה, אנחנו רואים כיצד המוסר הפשוט והבסיסי, הדורש הגנה על החלש בכל מחיר, עלול לבוא כנגדנו. ריבוי ההפגנות כנגדנו בעולם מראה כיצד ההבנה האנושית המעוגנת רק בעצמה היא קצרת רואי, שכן היא איננה תמיד מבחינה בין סיבה ומסובב. גם המוסר יכול לחטוא למטרה של עצמו. זוהי חוויה קשה עבור כולנו, החפצים להיות אנשים מוסריים ומוכיחהה כי מוסר שעומד בפני עצמו, לא תמיד מוסרי. ערכים מוסריים המושתתים חזק על אידיאולוגיה מסוימת, עלולים להיות עיוורים למציאות הממשית: זוהי אידיאולוגיה שעלולה להיות לא דיאלוגית, אי-דיאלוגיה.
אנחנו כולנו עלולים להיות גם כאלה – עורכי משפטי שדה המתבצרים בעמדה צדקנית וטהרנית, ובכך עושים עוול. ההתבוננות של אדם חיצוני יכולה לעזור, אך כל אדם נתון להשפעתו של הלך רוח זה או אחר, המעיב על ראייתו. צריך איזשהו אלוהים, ובהקשר הזה אני חושבת שאם הוא איננו, יש להמציא אותו. שכן אנו זקוקים לנקודה ארכימדית, הנמצאת חיצונית למשחק האנושי המצומצם. והעיקר: שנבין שלא תמיד אנחנו מבינים.
פרשת בחוקותי סוגרת את ספר ויקרא, ולכן נסיים בברכה המקובלת בסיום ספר:
חזק חזק ונתחזק.
