השקט מתפשט בארץ, הרחובות מתרוקנים, בתי העסקים נסגרים, עוד מעט המכוניות יפסיקו לנוע בכבישים. יום הכיפורים מבקש השקטה עצמית, התכנסות. אנחנו לבד. ביום הכיפורים אנחנו חוזרים לנקודה רדיקלית של בדידות.
יום הכיפורים מזמן לנו מפגש עם הקב"ה ועם עצמנו. אנחנו עומדים מול האל, עירומים מהגנות, חסרי אונים. אולם לרגע הזה יש משמעות גדולה נוספת: אנחנו חוזרים לנקודה הנדירה שהתקיימה לפני שנבראה לאדם חברה, לרגע האחרון באמת שבו הוא היה לבד.
על פי האר"י, ר' יצחק לוריא, ביום כיפור סיים אלוהים לנסר את האדם. זאת לא טעות. על פי המסורת האדם נברא בראש השנה, כלומר בא' בתשרי. אולם המדרש – ברכות סא; עירובין יח – מספר שהוא נברא דו-פרצופין, כלומר בעל שני פנים. האדם היה יצור דו-ראשי, מחובר בגבו. צד אחד היה זכר, והצד שני – נקבה.
כדי ליצור את אדם וחווה, כלומר גבר ואישה נפרדים, ניסר הקב"ה את אותו יצור אנדרוגיני בגבו – לכן חוה נוצרה מ"צלע" אדם, שהיא כמו צלע של משולש, כלומר צד אחד שלו. האר"י קובע שהניסור הזה התבצע עשרה ימים אחרי הבריאה, כלומר בדיוק ביום הכיפורים.
דווקא ביום הכיפורים, אפוא, נחלק האדם לשניים, ונעשה לו עזר כנגדו. דווקא ביום הכיפורים הוא איבד את בדידותו, וזכה בזוגיות. בחברה. למה ביום הזה?
בספר חדש, 'נשימות עמוקות: מסעותיי בימי הרחמים', מפרש הרב יאיר דרייפוס את הנסירה כרגע שבו האדם הופך לבעל בחירה. אם עד אז הוא היה מאוחד עם צידו השני, הרי שמעתה הוא נפרד ממנו, ועל כן יכול לבחור לצעוד לקראתו, ליצור איתו קשר – או להפנות לו את הגב (וכעת לראשונה באמת יש לו גב).
יש גם לומר: מפני שעד כה היה האדם לבד בעולם, וממילא לא היתה משמעות מוסרית למעשיו. רק בחברה ייתכן מוסר. רק מול אדם אחר תיתכן נדיבות, עזרה, חמלה, הגינות – או חלילה ההפך: חטאים "שבין אדם לחברו". לא טוב היות האדם לבדו – הוא לא טוב לבדו כי אי אפשר להיות טובים לבד.
יום הכיפורים הוא יום הניסור כי ביום הזה זכה האדם בחירות – ובאפשרות להיות טוב. או להיות רע. מאותו יום כיפור ראשון ואילך יכול האדם לבחור כיצד יחיה, כיצד ינהג, עם ומול העזר שכנגדו, עם ומול בני האדם האחרים שאיתו. זהו היום שבו נברא המוסר. יום הכיפורים הוא יום הניסור כי ביום הזה זכה האדם במשמעות – ובאפשרות לחיות חיים בעלי ערך. העמידה אל מול הזולת הופכת את חיינו לבעלי תוקף, את מעשינו למשמעותיים.
מאותו יום כיפור ראשון אנחנו נשפטים לא רק לפני האל, אלא לפני כל בני האדם. עם חירות באה אחריות, וכבני אדם החיים בחברה אנחנו אחראיים אל מול זולתנו. הניסור התקיים ביום כיפור מפני שמאותו הרגע הפך האדם ליצור הזקוק ליום שבו יוכל לבקש סליחה.
בכל יום כיפור מאז אנחנו חוזרים אל אותו רגע, אל המצב הרגיש כל כך, הלימינלי, אל הקו הדק שבין חברה לבדידות, שבין עמידה כחלק מרבים לבין עמידה בודדים מול אלוהים. אנחנו צמים או מתפללים עם אחרים – אבל עומדים לבד אל מול האל. לבד, כמו אז, לפני הניסור. ואז חוזרים ושבים אל חברת בני אדם. אל חיים של חירות, של משמעות ושל מוסר.
ללא חירות לא תיתכן צדקה, לא חטא, ולא תשובה. לכן יום כיפור נחוץ. אולם ביום כיפור אנחנו גם טועמים שוב, כמו אז, בתשעת הימים שלפני הניסור, מאותה בדידות מוחלטת, מהעמידה לבד לפני האלוהים.
