כשהייתי בכתה ז' חגגנו שנת מצוות בקיבוץ. עשינו שלוש עשרה משימות הקשורות לחיים שלנו בקיבוץ ולהיותנו חלק מהחברה הישראלית – משימות אישיות, קבוצתיות של כולנו ביחד, משפחתיות וקהילתיות. בסוף אותה שנה מרגשת ומגבשת, במסיבת הסיום, קיבלנו מהקיבוץ מתנה: שק שינה ושעון. אמנם עד אז כבר יצא לנו לישון בחוץ בשקי שינה בטיולים ומחנות, אבל זאת הפעם, יש לי שק שינה פרטי שלי שמסמל את עצמאותי. ושעון – שעון היה דבר יקר ערך באותה עת. שעון מסמל בגרות ואחריות, תכנון ועמידה בזמנים. שעון מנתק מתלות במבוגרים, שיגידו מתי ואיך ולמה לעשות את הדברים.
הביטוי הכי חזק לעבדות הוא שלאדם אין יכולת לשלוט על הזמן שלו.
"אָמַר רַבִּי פִנְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא, […] שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה. מַהוּ וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֶלָּא לְאַחַר שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלַאכְתָּן בְּטִיט וּבִלְבֵנִים וּבָאִין לָנוּחַ לָעֶרֶב לְבָתֵּיהֶן, בָּא הַמִּצְרִי וְאוֹמֵר לוֹ: צֵא לַקֵּט לִי יָרָק מִן הַגִּנָּה, בַּקֵּעַ לִי אֶת הָעֵץ הַזֶּה, מַלֵּא לִי חָבִית זוֹ מִן הַמָּיִם. הֱוֵי, וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה" (מדרש תנחומא ויצא ט,ב).
על פי המדרש, עבודת פרך לא מוגדרת דרך אופי העבודה אלא בתיזמון שלה. היהודי חוזר הביתה אחרי יום עבודה קשה. הוא כבר בראש של מנוחה. ואז, דורשים ממנו לעשות עוד עבודה. העובדה שמישהו אחר שולט בזמן שלך- זוהי עבודת פרך.
עבדים, נחשבים כמי ש'עתותיהם לא בידם' ולכן, הם פתורים ממצוות עשה שתלויות בזמן. בברכות השחר ישנה ברכה 'שלא עשני עבד' ובה אנחנו מברכים על החירות לנהל את הזמן שלנו בעצמנו.
רגע לפני המכה הקשה ביותר, בה היכה ה' את מצרים, בתוך הכאוס של המכות והפחד והאימה, בזמן שבני ישראל הם עבדים בני עבדים אלוהים נותן לבני ישראל שעון.
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב א-ב).
עכשיו הם צריכים להיות בעלי הזמן. לחשב ולשמור על לוח השנה, להחליט מתי ראש החודש. לקחת אחריות על הזמן, כמו מבוגרים.
בהמשך הפרשה ישנה מצווה למרוח דם על המזוזות, כדי שמכת בכורות תפסח עליהם: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם[…] וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָה. וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (שמות יב ז-יד).
סימון מזוזות הבתים הוא מעשה שיש בו עתיד – האמונה שיכולה להתקיים מציאות אחרת. מתוך האפשרות הזאת נקבע הזמן לדורות, חג קבוע בלוח השנה. המאפיין המרכזי של עבד, או מצבי מצוקה, הוא שקשה לראות מעבר לזמן הנוכחי. האפשרות לנוע על ציר הזמן, היא חירות.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁרוֹצָה בָּם לָגַעַת,
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים חוּטִים מְתוּחִים בֵּינֵיהֶם
בֵּין שָׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וּבֵין הָאֲדָמָה הַמְּשַׁוַּעַת.
וְאֶת הָאָדָם הוּא יָצַר
שֶׁהָאִישׁ הוּא תְּפִלָּה וְהוּא חוּט נוֹגֵעַ בְּמָה שֶׁאֵינֶנּוּ
בְּמַגָּע שֶׁל רֹךְ וְדַקּוּת.
(רבקה מרים)
המהות האנושית מגולמת בזמן. היכולת לחבר בין האינסוף, לקרקע, למתוח חוטי זמן בין האפשרי, החלום והתקווה, לאחריות ולמציאות. כבני חורין יש לנו את הזכות לצקת משמעות בתוך תבניות הזמן. עוד יום, עוד שעה.
