בפרשת בהעלותך בני ישראל מתאווים לבשר. התפריט שהיה להם עד כה, המן, אינו מספק אותם. המעניין הוא, שהם פותחים בתלונה כללית, שכבר מביאה את זעמו של האל: "וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַמַּֽחֲנֶֽה" (במדבר, י א). רק אחר כך נוסף נושא התלונה: "וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַֽאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר" (שם, ד). התיאור הקיצוני של חרון האף ושליחת האש מאלוהים מעורר תמיהה. הרצון לאכול בשר מובן, אף לאלוהים. בבית המקדש היה קורבנות, רובם נאכלו לשובע. התלמוד אף מכריז כי "אין שמחה אלא בבשר" (בבלי, פסחים, קט ע״א). אם כן, מניין חרון אפו של אלוהים? התיאור שאחרי הבקשה מסביר את האוירה שבה נאמרה התלונה. הייתה בה נוסטלגיה מדומה שצובעת עבר של עבדות בצבעים לכאורה מושלמים: "זָכַ֨רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶֽחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים" (דברים, י ה). התיאור של המיאוס במן נראה הרבה יותר שורשי מאשר מיאוס באוכל "וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ" (שם ו). הוא מתאר נפש יבשה שלא מסתפקת במצב הקיים עוד. שורה אווירה של מרמור, התלוננות, והתאוננות – ועליה מתלבשת סיבה קונקרטית, הבשר.
ובתגובה לזאת אלוהים כועס. משה גם כן כועס ואף נמצא על סף ייאוש., מתנער מהם "הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק" (שם, יב).
הדימוי של עם ישראל כתינוק, הבוכה ומתלונן כמו עולל המבקש לינוק, מסמן את התהליך שעובר עם ישראל. זהו תהליך של התבגרות. עד כה, כשהם ניזונים מהמן, הם תלויים באופן מוחלט בחסדי האל. הגם שהמן טעים וטוב, החוויה היא של תלות. התלונות הרבות והכעסים שהם מעוררים מראים, שהשיטה צריכה להשתנות בעומק, על מנת שיוכלו לעמוד בפני עצמם.
הפתרון שניתן הוא, ביזור האחריות של משה, והאצלה מרוחו על הזקנים. ראשית כל, הקשר התלותי עם משה משתנה. רק לאחר מכן, ניתן גם פתרון לבקשה הקונקרטית, בעיית הבשר: "לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּֽאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א | חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם: עַ֣ד | חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם" (שם, יט כ). תגובה אלוהית זו – ספק גמול, ספק עונש. הבשר יאכל כל יום, יותר משהתבקש, עד שיהיה לזרא בעיניהם.
גם סוף פרשת המן מנכיח כי התלונה אמנם הביאה איתה טינה רבה, אך עם זאת הביאה לשינוי שהתבקש בדרך קשה וכואבת. הפרשה מעוררת את השאלה החשובה, האם כדי לחולל שינוי משמעותי, צריך להיות במקום החסר, בפוזיציה שרואה רק את חצי הכוס הריקה – בעמדת המתאונן? האם זה מחויב המציאות שמחוללי שינוי יהיו ׳טיפוסים׳, מותחי ביקורת סדרתיים שאינם נעימים לסביבה?
לפני מספר שבועות צוות קולות זכה לביקורו של ד״ר יצחק אדיג'ס, מומחה עולמי לניהול ארגוני בעל מתודולוגיה על שמו, שבין השאר מגדירה טיפוסים שונים של מנהיגים. העליתי בפניו את אותה השאלה הזאת. אדיג'ס השיב שלדעתו סוכני שינוי יכולים להיות נעימים באופי, אך עליהם להיות בלתי-מסופקים. הוא הזכיר ששמעון פרס ז"ל, אדם שללא ספק חולל שינויים רבים, ביקש שיכתבו עליו 'מת בטרם עת'. כפי שחז"ל אומרים ”אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה, פרשה א סימן יג).
שנזכה להיות רעבים לדבר האמיתי.
