יש דברים שלומדים רק דרך טעות. ולעתים, כמו בפרשת ״חוקת״, דרך שלוש טעויות רצופות.
טעות ראשונית של עם ישראל גוררת שלוש טעויות בהנהגתו של משה.
בתחילת הפרשה, מתה מרים, השותפה בהובלה המשולשת של משה, אהרן, ומרים. בפסוק שאחרי מותה, התורה מספרת כי ״לֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן״ (במדבר כ ב). על בסיס סמיכות האירועים, מדרש ידוע קובע:
רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְשָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִיתְּנוּ עַל יָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וְעָנָן, וּמָן. בְּאֵר — בִּזְכוּת מִרְיָם, עַמּוּד עָנָן — בִּזְכוּת אַהֲרֹן, מָן — בִּזְכוּת מֹשֶׁה. מֵתָה מִרְיָם — נִסְתַּלֵּק הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם״, [וכתוב אחרי]: ״וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה״ … (בבלי תענית דף ט ע״א)
אלא שהעם לא יודע להעריך את הובלתה השקטה של מרים. הרי הוא אינו מתאבל על מותה, כפי שהוא עושה על מות אהרן בסוף הפרשה: ״וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל״ (במדבר כ כט). משום כך מפרש ר׳ שלמה אפרים מלונטשיץ, ה״כלי יקר״:
לא הרגישו בהעדרה כלל, על כן נחסרו להם המים כדי שידעו למפרע שהבאר היה בזכות מרים.
להבנתו, היעדר המים בא כעונש, ללמד את בני ישראל על טעותם של חוסר-הערכה כלפי מרים.
זהו רגע קריטי בהובלתו של משה: מתה אחותו-שותפתו מרים, אין מים, והעדה מתקהלת עליו ועל אהרן. למרות גדולתו כמנהיג, זהו רגע בו הוא נכשל – בטעות משולשת.
נתחיל בטעותו השלישית, והמוכרת ביותר: תחת לדבר אל הסלע, כציווי ה׳, הוא מכה אותה (פעמיים). על כך הוא משלם ביוקר, והוא לא יזכה להיכנס לארץ ישראל.
אך ישנה טעות שניה שבדיוק קודמת לרגע זה:
וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם (במדבר כ י).
״שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים,״ פונה משה לקהל. לפי ר׳ יעקב צבי מקלנבורג, בפירושו ״הכתב והקבלה,״ צורת פניה זו יש בה מן זלזול ופגיעה בעם:
יש מרבותינו [שפירשו ש]חטאו משה ואהרן בזה שהקילו בכבוד ישראל לאמר להם ׳שמעו נא המורים,׳ והמזלזל בכבוד הצבור כאלו מחלל את ה'.
אמנם מנהיגות במהותה נמצאת מעל הציבור אותו היא מובילה, אך עליה להתבסס על יחס של כבוד ואף יראה כלפי הציבור.
אך טעותו הראשונה והבסיסית ביותר של משה טמונה בכך שהוא אינו מעמיד את הציבור על טעותו, בכך שהוא אינו מתאבל על מות מרים. נניח שהציבור הרחב אינו יודע להאריך את תרומתה העצומה של מרים. משה כן ידע, והיה עליו להאיר את עיני הקהל להובלתה השקטה.
הסופר דייויד פוסטר וואליס כתב שתפקידו של ׳הדג המבוגר׳ הוא להעיר את עיניהם של הדגים הקטנים למובן-מאליו:
שני דגים צעירים שוחים יחד ובדרכם הם פוגשים דג מבוגר ששוחה לכיוון הנגדי. הדג המבוגר מהנהן אליהם ואומר: "בוקר טוב, חבר'ה. איך המים?" שני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות עוד קצת, ואז אחד מהם מסתכל על השני ושואל: "מה לעזאזל זה מים?" … המציאויות הברורות והחשובות ביותר הן לעתים קרובות אלה שהכי קשה לראות ולדבר עליהן. [זוהי] מודעות למה שכה אמיתי ומהותי, כה נסתר לעין באופן גלוי סביבנו, כל הזמן, עד שאנחנו חייבים להזכיר לעצמנו שוב ושוב: ״אלה הם מים. אלה הם מים.״
https://fs.blog/david-foster-wallace-this-is-water/
פרשת חוקת מעניקה לנו את האפשרות ללמוד מטעויותיו של משה ולקבוע: תיתכן מנהיגות שאינה רועשת ואלימה, אלא שקטה ומטיבה.
