כיהודים, היינו רגישים לבעייתיות של מספור אנשים הרבה לפני השואה. כבר בפרשת כי תישא, אנחנו קוראים:
״כִּי תִשָּׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה׳ בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם״ (שמות ל יב).
לכאורה החשש הוא מפני הנגף – מגפה – ככל הנראה כתוצאה מהעין הרעה. אך לדעתי לא נטעה אם נקבע, כי יש למסורת היהודית רתיעה חמורה מיחסים פונקציונליים כלפי האדם, כאשר תחת שמו, עם מלוא הייחודיות שמסתמנת בו, אנחנו מעניקים לו מספר, ובכך מתייחסים אליו אך ורק כחלק ממערכת שגדולה ממנו. מול מהלך כזה התורה מוחה: לאדם ולחייו ערך ומשמעות שחורגים מכל ניסיון למספר אותו או לראות אותו כבעל-תפקיד בלבד.
מצד שני, נדמה שלעתים ראיה כזו היא בלתי-נמנעת: הרי בצבא, לכל אחד מספר אישי, תפקיד מוגדר, ודרגה שמסומנת בצורה ברורה על כתפיו.
לא זו אף זו, לעתים קרובות אנחנו מייחסים משקל רב לתפקיד אותו הוא ממלא, בין אם בצבא בין אם במקום העבודה שלו.
לכאורה, זוהי דרך קצרה ויעילה להבין הרבה: אם אנחנו יודעים שהיא היתה מפקדת ביחידה מובחרת, אזי קיבלנו ידע רב על אודותיה תוך זמן קצר.
ובכן, פרשת במדבר פועלת מתוך שדה ראיה פרגמטי שכזה:
״שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כׇּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם … ״ (במדבר א ב-ג).
ראשיהם נישאים (ממוספרים) והם נפקדים (בבחינת מפקד אוכלוסין). הכל לפי תפקיד, מספר, גיל, מגדר, ושייכות משפחתית. הזהות מוצקת ומתוחמת, ודגל מתנוסס מעל כל משפחה ומשפחה כדי לייצג את המכלול. אפילו מיקומם הפיזי – ביחס למשכן וביחס אחד לשני – קבוע.
אולם מסתבר, שאפשר גם אחרת:
״אַךְ אֶת־מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת־רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת־הַלְוִיִּם עַל־מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כׇּל־כֵּלָיו וְעַל כׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כׇּל־כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ״ (במדבר א מט-נ).
בני לוי לא נפקדים, וראשיהם לא נישאים. הם אינם נפקדים, אבל הם אכן מופקדים – על המשכן.
יש להם תפקיד, אולם זהו תפקיד בבחינת ייעוד – לשרת בקודש. עם זאת, הם אינם זוכים למעמד הכהונה: הם מעין מעטפת, סוג של ״תומכי עבודת קודש״, בדומה לתומכי לחימה. אולם מבחינתם, אין בכך נחיתות כלשהי – שכן זהו תקפידם המיועד.
ה״כלי יקר״ (ר׳ שלמה אפרים מלונטשיץ) מפרש, כי שאר בני ישראל היו זקוקים לפקידה (מספור) ונשיאה כדי להתרומם ולהתנשא מעל הגויים – כמעין הוכחה על מימוש הבטחת האל.
״ישראל היו צריכין לזה להראות חיבתן נגד כל האומות שנמשלו לקש שאין לו מספר. אבל הלוים אין צורך להם להראות התנשאותם ע"י המספר כי בלאו הכי יש להם נשיאת ראש במה שעשאם הקב"ה פקידים על ביתו הקדוש.״
הכלי יקר מציע פירוש מרהיב כדי להסביר מדוע בני לוי לא נפקדים ולא נישאים: כי הם היו בשליחות של גבוה, והם ידעו זאת ושאבו סיפוק מכך. אותו התפקיד העניק להם ולעשייתם משמעות ועומק, כך שכל מספור, דרגה, והכרה חיצונית נעשו למיותרים.
בעולמנו אנו, אנחנו תדירות מסתכלים ימינה ושמאלה כדי לכמת ולהשוות: למי יש יותר (בין אם זה לייקים, בין אם זה כסף), למי דרגה גבוהה יותר, מי יותר קרוב לקודש (או למוקדי הכוח)?
הלויים מציעים לנו חלופה: להתמלא מהשליחות, גם אם – ואולי בייחוד אם – זה שליחות של שירות. הם מבטיחים, כי ישנה אפשרות לחוות את התפקיד שלנו לא כמשהו טכני המגדיר אותנו מהמבט החיצוני, אלא כייעוד שמכונן אצלנו עולם פנימי עשיר.
שבת שלום!
