ובכל זאת התעלמתי – פרשת כי תצא, תשפ"ב

ב-19.8.22, בשעה 4:05, הגיע אלי מייל משם לא מוכר. ״המזוודה שלך נמצאת במסוע 10 בטרמינל אם אתה מחפש אותה,״ השולחת רשמה, והיא צירפה את התמונה שמופיעה כאן.

יומיים קודם, נחתתי מחו״ל עם משפחתי, ואף מזוודה לא הגיעה. זה לא הפתיע אותי, גם כי ידעתי על העומס, וגם כי בזמן שחיכינו, ראיתי במו עיניי את ערמות המזוודות האבודות, זו אחר זו. כשראיתי אותן, נזכרתי בחבר שחודש לפני-כן העלה פוסטים בפייסבוק עם מלא תמונות של תגיות שם ממזוודות אבודות בנתב״ג. ״צדיק,״ כתבתי לו בהערה. והנה נזכרתי בו, בעודי מסתכל במזוודות אבודות, ולא עשיתי דבר.

הסיפור הזה עלה בדעתי כשקראתי מחדש את פרשת ״כי תצא,״ מתוכה פסוקים אלה זעקו אלי:

״לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכׇל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.״ (דברים כב א-ג).

זוהי מצוות ״השיבת אבידה,״ וביטוי המפתח בה הוא ״לא תוכל להתעלם.״

אלא שמסתבר שאני כן יכול להתעלם! הרי התעלמתי מהמזוודות האבודות בקלות רבה. אולם כאן התורה דורשת ומצַווה. היא מתנסחת ״לא תוכל״ לא במובן שאין ביכולתך לעשות זאת, אלא במובן של: דווקא מכיוון שלך קל מאוד להתעלם, אני אוסרת עליך לעשות זאת.

החכמים מעניקים הרחבה משפטית לציווי זה במשנה, במשפט בן שש מילים: ״אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז״ (בבא מציעא ב א) – ומשם היא ממשיכה לפרט איזה מציאות שייכות לאיזו משתי הקטיגוריות. אך שימו לב: המשנה יוצרת עולם בינארי, בו ישנן רק שתי אפשרויות כשאני נתקל בחפץ אבוד ברשות הרבים.

האפשרות הראשונה היא, שחפץ זה מוגדר כהפקר, ומבקרה שכזה הוא כבר לא שייך לבעלו המקורי. הוא עכשיו שלי, אבל שלי ממש. האפשרות השנייה היא, שחפץ זה עדיין שייך לבעלו המקורי, ואז הוא בגדר ״אבידה״. אם, לפי המשנה, מצאתי חפץ אבוד שבתור כזה שייך למישהו אחר, אזי עלי להכריז עליו. לאמור, עלי למצוא דרך יצירתית (שלט, פוסט פייסבוק, אי-מייל) לעזור לבעלו למצוא אותו. אינני רשאי להתעלם.

בשש מלים, אפוא, המשנה מסדירה ומכוננת עולם מלא. בעולם זה, האחריות האישית-חברתית היא עצומה. כל חפץ שאני רואה מעורר אצלי את התודעה, שדבר זה שייך למישהו: יש אדם מאחוריו, וכעת חסר לו דבר מה. זוהי קריאה מאתגרת לצאת מעמדת האדישות, נטייה שתמיד מפתה, אבל במיוחד בעולם שלנו, בו האנונימיות רובצת לפתחנו ומרגיעה את ייסורי המצפון שלנו.

עלינו – עלי – להבין, לצורך העניין, שכל אחת ואחת מהמזוודות הללו מחפשת את בעלה. תודעה שכזו, לכשהיא משתרשת אצלי, תבשר על מציאוּת בה לא אוכל להתעלם.