פרשת ואתחנן פותחת ברגע טראגי ונוגע ללב, של משה המנהיג הדגול, רועה העם ארבעים שנה במדבר, שהוציא ממצרים, שהוציא מים מן הסלע, שדיבר עם האלוהי, אשר עומד ברגע סיומו של המסע ונמנעת ממנו האפשרות להגיע לתחנה האחרונה. משה מחמיץ את משאת המסע ולא יכול להגיע אל רגע הסיום בארץ המובטחת, "לסמן וי" על המסע. הפסוקים מתארים את ניסיונו הנוסף לשנות את הגזירה, עד כדי כך שהוא ממש מתחנן אל האלוהים, אך אינו מצליח.
"וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת־עַבְדְּךָ אֶת־גׇּדְלְךָ וְאֶת־יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי־אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב־לָךְ אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי־לֹא תַעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.״ (דברים ג כג-כז)
העובדה שמשה לא נכנס לארץ היא סמל דרמטי לאי היכולת להגיע, להיכנס, לגעת. אי אפשר שלא להיזכר ב"לפני שער החוק" של קפקא, המטלטל אותנו מול ההחמצה האנושית הגדולה: אי היכולת להיכנס. גם רבי נחמן בסיפורו על "הלב והמעין" (בתוך הסיפור "שבעת הקבצנים") בוחר דרך דברי הקבצן השלישי כבד-הפה, אשר מקביל למשה רבינו, לתת את פרשנותו לכמיהה האנושית הקיומית. האדם נתון במצב קיומי בסיסי של געגוע, של חוסר יכולת להגיע. "וְעַל כֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ אֶל הַמַּעְיָן. רַק עוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ, וּמִתְגַּעְגֵּעַ וְצוֹעֵק כַּנַּ"ל" (ר׳ נחמן, סיפורי מעשיות).
עמנואל לוינס מבחין את היחס לסוד הקיום, לאינסופי, ככזה אשר יכול רק להשתוקק ואינו יכול לגעת: "אשר לי, אני חושב שהיחס לאינסופי אינו בבחינת ידיעה אלא בבחינת תשוקה. ניסיתי לתאר את ההבדל בין תשוקה לבין צורך באמצעות העובדה שהתשוקה אינה יכולה לבוא על סיפוקה". (אתיקה והאינסופי). חביבה פדיה מגדירה תנועה זו כ'תודעת דרך': "רק תודעת ה׳דרך׳ בניגוד לתודעת ה׳הגענו׳ יכולה להציל את האדם מסכנת ׳היכלי התמורות׳, מסכנת האני השקרי" (קבלה ופסיכואנליזה).
כאשר משה, אשר הגיע לממדים הגבוהים ביותר וראה ודיבר עם האלוהי, לא נכנס אל הארץ, הוא נותן לנו מתנה: את ההבנה האנושית כי לא נצליח להגיע עד הסוף. הגעגוע הוא חלק ממסע החיים שלנו.
הסופרת רבקה מרים מתארת את הרצון לפרוץ את מגבלות המציאות והגוף כבסיס לגעגוע: "שבירת הכלים הקבלית היא לא רק מושג מופשט – כולנו, בתוך הכלא של הגוף שלנו, של הביוגרפיה שלנו, מהווים שברי כלים. לכן הגעגוע כל-כך עז ובלתי-אפשרי, כי כל רגע במהלך חיינו מתקיים בנו הרצון להבקיע אל מעבר למוגבלות, מעבר לשבר שאנחנו מהווים, ולדבוק בשלם. וזה, שוב, מקור הגעגוע שמתבטא באהבה, באמנות, במלחמה, ועוד ועוד…" (מתוך ראיון).
נוכל לחוות את אי-ההגעה כטראגית ומייאשת, ונוכל לקבל אותה כתיאור המצב האנושי וכהנעה אל האינסופי, אל התשוקה, אל התנועה, אל ההלאה מאיתנו. ואולי לעיתים כך ולעיתים כך. כאשר מסתכלים על מצבנו בשנים האחרונות, קשה לא להתייאש, אך דווקא הבורות הרבים שנפערים בדרכנו יכולים להוות מנוע חיפוש, כמיהה לארץ חדשה. בהפטרה שנקרא השבת, שעל שמה נקראת "שבת נחמו" נבקש למצוא נחמה לליבנו בימים כואבים אלה. ההפטרה פותחת "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם״ (ישעיהו מ א) ומסתיימת במילים: "שְׂאוּ־מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי־בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר״ (ישעיהו מ כה).
שנצליח לשאת עיניים למרום, שאף איש לא יהיה נעדר, ושנדע נחמה.
