זה כלל (הכי) גדול בתורה – פרשת קדושים, תשפ"ב

בילדותינו, יכולנו לבלות שעות בויכוחים, סביב שאלות של 'מי הכי'? מי החיה הכי מהירה: יעל, ברדלס או צ'יטה? מה יש הכי הרבה: יתושים, זבובים או נמלים? מי הכי רחוק בשמים: הירח, הכוכבים או אלוהים? ועוד כהנה וכהנה

גם חז"ל נהנו לעתים מהמשחק הזה. למשל, יש סוגיא ארוכה העוסקת בניסיון להגיד מהן המצוות הכי חשובות, מעין משחק של צמצום וריכוז עד שמגיעים לתמצית. דיון כזה מתנהל סביב השאלה: מהו 'כלל גדול בתורה'. אציג שלוש דעות מרכזיות העולות מתוך שני מדרשים שונים:

1. 'ואהבת לרעך כמוך', אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה.

2. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – כלל גדול מזה"

3. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל [=גדול] יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'.

אם נחזור שוב לצלילי הילדות ניזכר בשיר הידוע שמגלה לנו מי זכה בסופו של דבר: "אמר רבי עקיבא: 'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה." (לקח לי הרבה שנים עד שהבנתי שהמילים 'ואהבת לרעך כמוך' הן בכלל מהתורה ולא של רבי עקיבא…)

אבל אחת המתנות הגדולות של ארון הספרים היהודי הוא חילוקי הדעות. חז"ל לא מעוניינים שנזכור רק את השורה התחתונה, אלא שנצלול כל פעם מחדש לעומק הדעות השונות, ונחקור את תפיסת העולם העומדת מאחורי כל פסוק נבחר.

נתחיל מהאחרון, התמוה ביניהם:

"אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם "(במדבר כח ד) לכאורה,

זהו פסוק סתמי ביותר, תיאור טכני של קורבן התמיד. בן פזי אומר שזהו העיקר. לקום בבוקר ולהתמיד בשגרת המצוות מול אלוהים הוא הבסיס, אחר כך יבוא כל היתר.

"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה', א) על פי בן עזאי נראה שבריאת האדם, בדמות אלוהים, חשיבותו או ייחודיותו הם הבסיס עליו עומדת התורה.

רבי עקיבא בחר בפסוק מתוך הפרשה שלנו, פרשת קדושים: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". מבלי להתפלפל בפרשנויות שונות לפסוק, יש בו בבירור שלושה מוקדים: רעך, כמוך, ה'. משולש חזק המחבר ביני, בין זולתי ובין האל. ולא רק הקודקודים חשובים אלא גם אופן החיבור ביניהם. חיבור שלי לעצמי, אהבה לרע, וידיעה מתמדת שהיחסים בינינו לא מסתיימים במישור האופקי, אחד מול השני, אלא מחוברים תמיד לנשגב, למשהו מרומם יותר.

פרשתנו פותחת בפסוק: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

הציווי להיות עם קדוש מביא בעקבותיו שורה ארוכה של מצוות על מנת לעמוד ברף, ורבי עקיבא בא ודולה את המרכזית שבהן, שלדעתו מחזיקה הכל.

הימים האלה, ימי ספירת העומר שבין פסח לשבועות ,על החגים הלאומיים שבהם, קיבלו מימד של 'חשבון נפש לאומי'. הזדמנות לעצור ולהביט מאין באנו, ובעיקר לאן אנו הולכים.

שלוש הדעות שהובאו במדרשים הן לגיטימיות, בעלי תפיסה עמוקה ורלוונטיים גם לימינו. יש בעמנו אנשי המעשה שקמים עם בוקר לעבודתם בין אם היא עבודת ה' או עבודת בניית הארץ, ומרגישים שזהו הבסיס לקיומנו. יש השמים את האדם במרכז – אושרו, צרכיו, התפתחותו, וטוענים שהכל צריך להיות מכוון לשם. אך היום האמירה של רבי עקיבא אולי יותר חשובה מתמיד: בניית העם תתכן רק עם נחזיק את המשולש: האדם – הרע – אלוהים / הידיעה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר.