זה עתה חגגנו את חג מתן תורה. במקומות רבים בארץ התקיימו לילות לימוד חגיגי בסגנונות מגוונים. המגוון של אופני לימוד התורה הוא מיסודות לימוד התורה. תמצית הגיוון מקופל בארבע אותיות – פרד"ס: פשט, רמז, דרש, סוד.
אם פשט זו הבנת הכתוב באופן הפשוט והמילולי, הרמז מחפש את מה שבתוך המילים, מעין "מפתח" או "קוד" לקריאת המילים שבמקרא. הרמז היא שיטה פרשנית המבוססת על פירוק המילים בצורות שונות: ראשי-תיבות, גימטרייה, דילוגי אותיות, החלפת אותיות ועוד. הרמז מאפשר להגיע לרעיונות שלא מתגלים בפירוש הפשוט המבוסס על הבנת הנקרא והמשמע הראשוני ומגלה רעיונות חדשים.
ככלל, חשיפת משמעות הרמזים בחיים מאתגרת: "שעון נעצר לי זה רמז, ראי שנשבר לי זה רמז, נוצה קטנה על אדן החלון, פרפר נתפס לו בווילון, גשם ביום חמסין, גאות ושפל. הכל משל, הכל סודות בלי פשר, מה הנמשל ומה הקשר, למה אני עדיין לא תופסת…" (רמז, חווה אלברשטיין).
בפרשת נשא מסופר באריכות על קורבנות הנשיאים בימי חנוכת המזבח. שנים-עשר נשיאי השבטים מקריבים את אותו קורבן, כל יום נשיא שבט אחר. כל הנשיאים הקריבו קורבן זהה, אך התורה שבה וחוזרת שתים עשר פעמים על אותו ציווי.
על קורבנות אלו מביא רש"י פירוש רמז, מרבי משה הדרשן (המאה ה-11, צרפת):
"קערת כסף" – בגימטריה תתק"ל (=930) כנגד שנותיו של אדם הראשון, "שלשים ומאה משקלה" – על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים שנה היה.
"מזרק אחד כסף" – בגימטריה תק"כ (=520), על שם נח שהעמיד תולדות בן ת"ק (=500) שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזירת המבול קודם תולדותיו.
"שבעים שקל" – כנגד שבעים אומות שיצאו מבניו.
"כף אחת" – כנגד התורה שנתנה מידו של הקב"ה.
"עשרה זהב" – כנגד עשרת הדברות.
"מלאה קטרת" – גימטריה של קטורת תרי"ג מצות…
"פר אחד" – כנגד אברהם. "איל אחד" – כנגד יצחק. "כבש אחד" – כנגד יעקב.
"שעיר עזים" – לכפר על מכירת יוסף.
"ולזבח השלמים בקר שנים" – כנגד משה ואהרן.
"אילם עתדים כבשים" – שלושה מינים: כנגד כוהנים ולווים וישראלים, וכנגד תורה נביאים וכתובים. שלוש חמשיות כנגד חמישה חומשין, וחמשת הדברות הכתובין על לוח אחד, וחמשה הכתובין על השני.
בקורבנות הנשיאים ישנם שני סוגים: קורבנות כלים – קערת הכסף, מזרק כסף, שקל, כף, זהב, קטורת; וקורבנות בעלי החיים – פר, שעיר, בקר, אילים, עתודים, כבשים. בכל סוגה נמצאות שתי מערכות של רמזים: בראשונה נרמזים תולדות האנושות אדם ותולדותיו, נח ותולדותיו עד תפוצת שבעים האומות, והתורה והמצוות. בקבוצה השנייה נרמזים תולדות ישראל – מהאבות ועד לשושלת הכהונה והלוויה והעם כולו, התנ"ך והתורה – חמשת החומשים עד ללוח הדברות.
רמזים כמו רמזים, קשים לפיענוח. אך, האם חוט השני המחבר בינם יכול לרמוז על כך שהמשכן, מקום הקדושה הנשגב, מכנס אל תוכו יחד את האנושות, את עם ישראל ואת התורה? את החלום הגדול לחבר בין שלושתם מצאנו בישעיהו הנביא, הרואה באחרית הימים את ירושלים כמקור הוראת תורה ומקור צדק ושלום לעולם כולו: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקב וְירֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּארְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', ב-ד).
קשה לעקוב אחרי משמעות הרמזים, אך הצמידות שלהם: האנושות-עם ישראל-התורה כבר יכולה להיות תוכנית עבודה. את הרמז כבר תבינו לבד…
