הפרשה נפתחת באופן דרמטי: בדיבור ישיר מהקב"ה, מוצג סט של גזרים ומקלות. תחילה, "אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא כ"ו ג'–ד'). ואחרי עשרה פסוקי הבטחות מרוממות – "וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל־הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה; וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת־מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם" (י"ד–ט"ו) – ואז עשרים ושישה פסוקים של איומים מזוויעים.
על פניו, זה יוצר אצל השומעים חוויה דיכוטומית:
מקל<>גזר
או<>או
טוב<>רע
חיים<>מוות.
אבל אני מציע שזה כך רק על פני השטח. בעומק, וכפי שניסיון חיינו מלמד, הברירות העומדות בפנינו לעולם אינן חד־פעמיות, הדרך אינה ליניארית, ולכן הבחירות שלנו אינן דיכוטומיות.
פרופ' אליעזר שביד זצ"ל כתב:
"המחוג המראה את מגמות חיינו, אפילו בהכרעות של חיי יום־יום, לעולם אינו נמצא בתנוחה קבועה. הוא רותת ומתנודד, ולפעמים גם קופץ מצד אל צד. […] כשאין מכירים בשכנות שבין שני העולמות הללו, בשיקופם זה את זה ובפתיחות הגבול שביניהם, לא רק מתעלמים מן הברירה האחרת, המגדירה את השקפת־עולמנו בתחום האינטלקטואלי, אלא גם מן הרקמה העדינה ביותר של החווייה האנושית." ('היהדות והתרבות החילונית', 1981, עמ' 237).
רוברט פרוסט טעה. כלומר, שני שבילים אמנם מתפצלים לפנינו, ואכן עלינו לבחור; אבל הם ישובו ויתפצלו בפנינו שוב ושוב. אנחנו שוכחים, או מעדיפים להתעלם, מ"פתיחות הגבול שביניהם"; מספרים לעצמנו שסגרנו את האפשרות האחרת, ולכן מרגישים מוגנים מפני החטא (כי הכרענו 'נכון'), או לחילופין פטורים מהתשובה (כי 'נפלנו'). אבל, מזכיר לנו שביד, "הדרך שלא הלכנו בה נחווית בפעימת המכאוב על כל פרשת דרכים."
התורה בפרשתנו מבהירה שזו לא רק תזכורת נוסטלגית־חמצמצה ל'דרך שבה לא הלכנו' – אלא היא הופכת לאפשרות חיה בכל רגע מחדש. התורה מזכירה לנו אמת אנושית גדולה ונושנה. המציאות החיצונית הפכפכה: בגלגל הענק של החיים אנחנו רגע אחד על גג העולם – ורגע אחר כך עם הפנים בבוץ. זה לא נעצר בקורונה; הרהרתי בזה הרבה השבוע לנוכח הדיונים בשאלה אם הצמיחה המשוגעת של עולם ההייטק(ס) צפויה להימשך, או שמא תתפוצץ הבועה.
אז מה מבקשת התורה לומר לנו, בשיקוף ההפכפכות של המצב האנושי?
נדמה לי שהשיעור המרכזי הוא שבכל מצב נפשי, נחזיק בשולי המודעות את ההבנה שהכול קונטינגנטי, כלומר יכול גם להיות אחרת. זה מלמד ענווה ברגעים שמחים, ומשרה תקווה ברגעים קודרים. ומה זה אם לא הסוד ששזור לכל אורך התרבות שלנו: בשבירת הכוס בחופה, בתפילה לשיבת ציון במשך אלפי שנות גלות, באמונה שתמיד אפשר לתקן, וגם ביומיום: במבטנו על ניכויי המס מהמשכורת שלנו מחד גיסא, ועל מענקי הביטוח הלאומי כשאנו זכאים להם מאידך גיסא.
זה שיעור חשוב לזכור, ברגעים שטוב, להודות על מזלנו ולשמוח על כישורינו, ואולי אף נחוש הכרת הטוב ביתר שאת אם נזכור שזה עשוי להיות אחרת.
אבל לא בכדי בוחרת הפרשה לחתום את חלק הברכות והקללות בתזכורת לאפשרות התיקון המובנית: אפילו בתוך האיומים המחרידים ביותר האפשריים, אנחנו מתבשרים כי "וְאַף־גַּם־זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא־מְאַסְתִּים וְלֹא־גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם". (ויקרא כ"ו, מ"ד).
כי מקומם הנרחב של פסוקי הזוועות בהשוואה לפסוקי הברכות משקף את נטייתנו להתבוסס במצוקותינו יותר מאשר בשמחותינו; "דיוק הכאב וטשטוש האושר", כפי שהפליא לקרוא לזה יהודה עמיחי. לכן הצד השני של המטבע – התקווה והאמונה – לא פחות חשובים, ואולי יותר.
