זעקת הלידה, תפילת ראש השנה – ראש השנה, תשפ״ד

בקריאות התורה וההפטרה בראש השנה, מסופר לנו על שתי לידות שהגיעו בקשיים רבים, אחרי מאמצים גדולים, שברון לב, תחנונים ואפילו ניסים: הלידה של יצחק (בראשית כא) והלידה של שמואל (שמואל א א). אחת מהמסורות של ראש השנה היא שזהו יום בריאת האדם:

תני ר' אליעזר: בעשרים וחמשה באלול נברא העולם. […] נמצאת אומר, בראש השנה נברא אדם הראשון. (פסיקתא דרב כהנא כג א)

תאריך זה של האחד לחודש השביעי מופיע בתורה מבלי שמיוחס לו פשר ממשי, אבל בפרשנות חז"ל הוא נעשה ליום ההולדת של האנושות. וביום הולדת זה, כמו בכל יום הולדת, מברכים, שמחים, וחוגגים – אך גם דואגים באשר לעתיד ומביעים תקוה ואף תפילה לטוב.

ההחלטה לקבוע כקריאת התורה וההפטרה של ראש השנה את סיפורי הלידה המורכבים של יצחק ושמואל מעניקה ביטוי עוצמתי לשני מנגנוני הרגשות הללו, הנמצאים בזמן הלידה של תינוק/ת. מצד אחד – הרצון והכמיהה להמשכיות ולהולדה, לינקות ולתקווה; ומצד שני – ההבנה שעם ילד/ה שנולד/ה, מגיעים גם כאב, חשש, וחרדה מפגיעה ומאובדן. על אף שאנו ״יודעים״ שכל לידה טומנת בחובה את שני הרגשות הללו, הסיפור על אודות לידת יצחק מנכיח זאת בצורה עוצמתית ביותר: השמחה, הצחוק, והתקווה בהולדת יצחק מלווים בקנאה ובסכנת גירוש ישמעאל. כך גם עם המשך הסיפור, עקידת יצחק: איום האובדן, הכאב, ושברון הלב שבעקידת מותמרים להקלה הודות להמשך החיים שניתן כמתנה, כשמתגלה האייל.

תימת הלידה מקבלת ביטוי נוסף בליטורגיקה של החג: מוטיב ההריון והלידה מקבל ביטוי בכינוי של ראש השנה כ״יום הרת עולם״, וגם בחיבור בין תקיעות השופר לבין יבבות היולדת על המשבר, כפי שכתב הפרשן ״משך חכמה״ על ויקרא כג כד:

׳זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ׳ רמז למאה קולות שתוקעין בראש השנה, על פי מה שיש במדרש תנחומא פרשת תזריע סימן ד'. אמרו רבותינו ז"ל: מאה פעיות האישה פועה כו' כשהיא יושבת על המשבר צ"ט [=99] למיתה ואחת לחיים. והיום הרת עולם ותבל ומלואה כיושבת על המשבר אם לחסד או לשבט תוקעין מאה קולות.

כאב וצעקות היולדת מכילות בתוכם את סכנות המוות והאובדן – אך לבסוף, כשהם ״לטובה״ –  מביאים לידי חיים והמשכיות. ראש השנה אפוא מפגיש אותנו עם מנגנון המחזוריות, והוא מכין אותנו בו-זמנית לכאב האינסופי ולאהבה האינסופית.

תמי סלילת

*

חֶדְוַת הַגּוּף הַבּוֹרֵא

אֵינָהּ דּוֹמָה לְשׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם.

חֶדְוַת הַנִּבְרָא הִיא חֶדְוַת הַקַּיָּם.

מִשְׁכָהּ – הֶרֶף חַיֵּי אֱנוֹשׁ

הִיא מִתְפָּרֶצֶת בְּאַלְפֵי זִקּוּקִים מַרְהִיבִים,

בִּתְצוּגָה רַבַּת-עָצְמָה שֶׁל יְצָרִים וּתְשׁוּקוֹת,

אַךְ חֶדְוַת הַבְּרִיאָה

לְבַדָּהּ מְנִיעָה אֶת גַּלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם שֶׁל הָעוֹלָמוֹת

שנה טובה!