במשפט אחד בפרשת נח, מתבטאת מחזוריות הזמן על כל פניה – "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח כב): המחזוריות הטבעית של היום והלילה, הקיץ והחורף, הקור והחום, יחד עם המחזוריות של עבודת האדמה הסיזיפית והקשה, אך המזינה והמיטיבה. כך, בפסוק אחד ניתנת הבטחה לחוקיות החיים, לכך שיש למה לצפות ולתכנן. המבול לא ירד שנית על הארץ. כדור הארץ ימשיך להסתובב ועונות השנה יגיעו בעיתם.
בפעם הקודמת שהאדם נידון לעבודת האדמה הדבר נעשה כעונש: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג יט). על האדם לעבוד קשה כדי לאכול לחם. הימים שבהם קטף את האוכל מוכן מהעצים, בגן העדן, הסתיימו כעונש על אי עמידה באיסור אכילה מעץ הדעת. אולם בפרשת נח, העבודה היא ברכה. ברכה של שגרה, ברכה של הבטחה שיהיה טוב, שאחרי החושך יבוא האור, שהגשם יגיע אחרי החום הגדול. הטבע יעשה את שלו ואנחנו, בני האדם, צריכים להיות אקטיביים בפיתוח וביצירה. כדי שיהיה לנו אוכל. כדי שנוכל ליצור עתיד.
המתח בין שתי גישות אלו מקבל ביטוי בפילוסופיה של א.ד. גורדון, כפי שמביא אותה מרטין בובר:
"שני מיני עתות יש באנושות, עתות אמונה ועתות חוסר-אמונה. באומרי "אמונה" אין אני חושב כאן את האמונה באיזה דבר מסוים, כי אם רוח האמונה כלפי החיים, את ה"אף-על-פי-כן!" שבלב האדם. […] בעתות האמונה עובדים האנשים ברצון; כשם שמאמינים בחיים, כך הם מאמינים גם בעבודה. בעתות חוסר האמונה, נושאים האנשים בעבודה כנשׂוֹא בעול הכרחי, שאי-אפשר להשתחרר ממנו. בעתות אמונה מגלים האנשים את הברכה הצפונה בקללה זו של "בזיעת אפך"; בעתות חוסר אמונה, הם שוכחים את הברכה ורואים את הקללה בלבד. בעת הזאת שאנו חיים בה, אפשר להכיר על נקלה את העת של חוסר אמונה. אולם, פה ושם יפרוץ פרץ בחומה המוצקה של חוסר האמונה אשר בעת הזאת. פרץ כזה היתה אמונת-העבודה של העליה השניה, אמונת א.ד. גורדון וחבריו ברעיונה ובערכה הקוסמי של העבודה – באשר העבודה מארשׂת את האדם עם האדמה" (מרטין בובר, מתוך "נתיבות באוטופיה", (ה) אמונת העבודה, על אהרון דוד גורדון).
לפי בובר, עבודת האדמה אצל גורדון נותנת משמעות וערך, והגבול בין רצון לעול הוא דק, כי העבודה היא קשה ולא נגמרת. השגרה חוזרת על עצמה ומכילה בתוכה ברכה של ביטחון, של קשר, של תחושת יכולת וראיית העתיד.
"אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" (בראשית ט, יג). כמו שהבין א.ד. גורדון את הברכה שבעבודה, וכמו מלאכות היום-יום בחיינו, כשאנו מגלים את הברכה שבשגרה, מתגלה גם הקשת, שהיא אות ההבטחה לנצחיות המחזוריות ולכך שהטבע יעשה את שלו.
גם כשהשגרה מופרת באכזריות, והכל לא ברור, וכל מה שידענו על חיינו משתנה – כמו שקרה לנו בשנתיים האחרונות – הטבע שב למעגליו. אנחנו קמים וחורשים את אדמת הנגב, הגליל, העמק וההר. ואנחנו מרימים את העיניים ובין הגשם לקרני השמש רואים את הקשת וזוכרים שיש טוב, ושיהיה טוב.
