פסח הוא חג החירות, ומי מאיתנו לא בעד חירות. אבל מהי החירות שאנחנו מדמיינים כשאנחנו מדברים על חירות, ומול אילו ערכים או שיקולים אחרים היא עומדת?
כשבני ישראל יוצאים משיעבוד מצרים, הם נכנסים מיד בעול עבודת האל. כך מפרשים חז"ל את הפסוק "כִּי־לִי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם [אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם]" (ויקרא כ"ה, נ"ה): עבדַי הם – ולא עבדים לעבדים. (בבלי, בבא מציעא י' ע"א).
מכאן ניתן להציע שחירות מתבטאת בעבודת הדבר הראוי, או בבחירה למה אנחנו מתחייבים/משתעבדים. כפי שכתב ר' יהודה הלוי: "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי."
ישעיהו ליבוביץ' ראה בקבלת עול מצוות התחייבות שמשחררת את האדם מהשיעבודים האנושיים הרווחים (כגון כסף, כוח, כבוד וכו'): "בזה נפסלה כעבודה-זרה כל דת של ערכים המשקפים את מגמותיו ואת חזונו של האדם […]. אין שיחרור מכבלי הטבע אלא ע"י קבלת עול תורה ומצוות, עול שאינו נובע מן הטבע."
אבל הדיון הפילוסופי בחירות אינו מוגבל לבחירה בין סוגי שיעבוד שונים. כמה מהדיונים המעניינים ביותר קשורים במתח בין חירות לבין ערכים משיקים, כגון בינה לבין הצלעות האחרות בססמת המהפכה הצרפתית: "חירות, שוויון, אחווה".
ההגות הכלכלית-חברתית מצביעה על מתח בין חירות (גישת הימין הכלכלי-חברתי), כלומר מינימום הגבלות מצד המדינה, לבין שיוויון (או לשיטתם, "חופש ל-", כגישת השמאל), שעובר דרך מאמץ מודע לצמצום פערים.
בעזרת דברים שכתב אחד העם (אשר צבי גינצברג), ניתן להצביע על המתח בין חירות לבין הצלע השלישית – אחווה – כלומר המתח בין חירות להשתייכות.
במאמרו המכונן "עבדות בתוך חירות" (1891), מציע אחד העם תפיסת חירות שנשענת על שני יסודות: מחד גיסא, על תודעת השתייכות לעם – שנותנת לפרט יציבות ועמידה בעולם, ושומרת אותו מלהיות כעלה נידף ברוח; ומאידך גיסא, על דרגות חופש באופני המימוש הספציפיים של ההשתייכות הזו.
החלק הראשון הופנה כלפי היהודים המתבוללים בעידן האמנציפציה (מילולית: "שחרור"!); החלק השני כלפי קנאי היהדות האדוקים. כך כותב אחד העם:
"במקום שאנו מוצאים מאחינו פרופיסורים, חברי אקדמיות, שׂרי חַיל ונושׂאי משׂרה, – והנה גם שם, מבעד לכל הכבוד והגדוּלה, אראה עבדות רוחנית כפולה, מוסרית ושׂכלית; אראה ואשאל לעצמי: המקנא אני בזכויותיהם של אחינו אלה? ואענה באמת ובתמים: לא ולא! לא הן ולא שׂכרן. אני, אם זכויות אין לי, לא נתתי גם נפשי תמורתן; […]
אני הנני יודע 'מפני מה אשאר יהודי', או יותר נכון, איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני, מפני מה אשאר בן לאבי; אני יכול אני להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי."
אפשר לחשוב על החירות-בתוך-השתייכות של אחד העם כמו מעקה במקום גבוה (גג, או מצוק). באופן טבעי, נרגיש יותר חופשיים להתהלך במקום גבוה כשיש בו גדר מאשר כשאין אחת כזו. חוויית החירות מושגת דווקא בזכות הגבולות הברורים.
עוד דרך להבין זאת היא בדומה ל'רגל ציר' בכדורסל: כששחקן אוחז בכדור, רגל אחת שלו צריכה להיות נטועה במקום ולא לזוז; או-אז, עם הרגל השנייה הוא חופשי לנוע כרצונו.
במודל של אחד העם, אנחנו יכולים לבחור איזו 'רגל' זהותית תהיה העוגן שלנו (למשל: הלאומית), ובהתאם לכך נקבל דרגות חופש בשאר ההיבטים (למשל: אמונות, דעות, אורח חיים). אמנם, עם רגל אחת נטועה, איננו חופשיים לחלוטין; אבל מצד שני – גם איננו תלושים.
באופן מעניין, גם ליבוביץ' מסכים עם הדפוס העקרוני הזה: אצלו, העוגן של נאמנות להלכה מאפשר דרגות חופש רבות בתיאולוגיה.
נותרת פתוחה השאלה כיצד להתנהל בחברה שכוללת בחירות שונות זו מזו; אך לעת עתה, נתמקד לחג הפסח בשאלה: מהם העוגנים הזהותיים ההשתייכותיים שלי? ואילו חירויות זה מאפשר לי?
חג אביב וחירות שמח!
