״אדם צועק את שחסר לו,״ לימד אותנו מאיר אריאל.
חסר לו ביטחון צועק ׳ביטחון׳ …
אדם צועק את שחסר לו
לא חסר לו – לא צועק
בתחילת פרשת וארא, יש אזכור חוזר ונשנה של הביטוי "אני ה'":
"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה׳׃ וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה׳ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם׃ … לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה׳ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים׃ וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם׃ וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה׳" (שמות ו ב-ח).
החזרה על הביטוי ״אני ה׳״ היא מעין צעקה, המסגירה שה׳ מבין כי הביטחון באל של משה, ואף של בני ישראל המשועבדים במצרים, צריך חיזוק. ה׳ התגלה לאבות האומה, ולמרות זאת, המצב כרגע הוא ש״שְׁמִי ה׳ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם״ (שם).
רש״י, בפירושו לפסוק זה, תמהה באשר לשימוש המפתיע בפועל 'נודעתי': ״׳ושמי ה' לא נודעתי להם׳ – ׳לֹא הוֹדַעְתִּי׳ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא ׳לֹא נוֹדַעְתִּי׳.״ מבחינה תחבירית, היינו מצפים לראות ׳הודעתי׳ או ׳נועד׳.
השימוש החריג בפועל המשלב פעיל וסביל, מספר סיפור מורכב על טיבה של כל מערכת יחסים – גם כאלה שיש בין הצדדים פער בעוצמה.
לדעת רש״י, בזכות קיום הבטחת ה׳, הדורות המאוחרים זוכים להכיר ממד של האל שהיה, עד כה, בלתי-נודע:
"לֹא נִכַּרְתִּי לָהֶם בְּמִדַת אֲמִתּוּת שֶׁלִּי, שֶׁעָלֶיהָ נִקְרָא שְׁמִי ה', נֶאֱמָן לְאַמֵּת דְּבָרַי, שֶׁהֲרֵי הִבְטַחְתִּים וְלֹא קִיַּמְתִּי".
ר׳ משה דוד קאסוטו מדייק ומנהיר את טיבו של ממד חדש זה:
"אבל בשמי ה' … בתכונתי הבאה לידי ביטוי בשם זה, לא נודעתי להם, כלומר שהם לא זכו להכיר אותי במקיים הבטחותי, הואיל וההבטחה לקניין הארץ שהבטחתי להם עוד לא קיימתיה" (קאסוטו שם).
המימד הפעיל של ״נועדתי״ – משמע, כי ה׳ פועל בהיסטוריה, ודרך פעילות זו ניתן להכירו.
אולם בפסוקים אלה משה אינו מזהה את ה׳ כמקור הצלה. אדרבא, הוא קובל על כך שמאז שהוא מדבר עם פרעה, הורע מצבו של העם. המדרש מנגיד בין משה שמהרהר אחרי מידות ה׳ לדרכי האבות:
"אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין. הַרְבֵּה פְּעָמִים נִגְלֵיתִי עַל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי וְלֹא הוֹדַעְתִּי לָהֶם כִּי שְׁמִי ה' כְּשֵׁם שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ וְלֹא הִרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתָי … וְלֹא שְׁאָלַנִי מַה שְּׁמִי כְּשֵׁם שֶׁשָּׁאַלְתָּ אַתָּה. וְאַתָּה תְּחִלַּת שְׁלִיחוּתִי אָמַרְתָּ לִי מַה שְּׁמִי, וּלְבַסּוֹף אָמַרְתָּ ׳וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה׳ (שמות ה כג). וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ׳וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי׳, שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי לָהֶם שֶׁאֶתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ וְלֹא הִרְהֲרוּ אַחֲרָי".
משה, בניגוד לאבות האומה, דורש לדעת את שם ה׳, ותוהה על אודות דרכיו. לכאורה, הרהור זה גנאי הוא למשה. עם זאת, הדרישה של משה מחייבת חיפוש אחרי דרכי פעולות ה׳ בעולם. ה׳ מכריז ״אני ה׳״ ומבקש שמשה ועם ישראל יידעו אותו, והוא נענה בתביעה אנושית שה׳ יגלה את עצמו.
״וּשְׁמִי ה׳ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם״ מדגיש את הדדיות והתלות הנמצאות בכל מערכת יחסים. ממש כמו הפיזיקה החדשה, המלמדת כי שני עצמים מפעילים כוח שווה זה על זה, ללא קשר לגודלם או משקלם – כך גם בכל קשר, גם כזה שיש בין הצדדים פער עצום – כגון אדם ואלוהיו.
