מה עושים במצב שגורלך נתון בידיו של מישהו אחר?
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה". בראשית מד, יח
יוסף "תפס" את בנימין בגניבה. יהודה ניגש לרצות אותו. כל האחים חוששים, אם יקרה משהו לבנימין איך יחזרו לאביהם עם הבשורה המרה? יהודה בחוויה של חוסר שליטה, הוא תלוי בחסדו של יוסף. האחים גם הם תלויים ועומדים, ביוסף וגם ביהודה. .
חוסר השליטה בגורלנו והתלות, מטבעה, מייצרת תחושת אי וודאות וחרדה. אחת הדרכים להתמודד, היא להתחנן ולפנות לליבו הטוב של המושך בחוטים: "וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ" (שם, כ). יהודה מתחנן כלפי יוסף: בנימין הוא הבן זקונים, הבן היחיד שנותר לאימו. הוא מקווה שרחמיו של יוסף יגברו והוא ייעתר לבקשה ויוותר לבנימין.
דרך נוספת לפעול במצב, שידוע שהולך להיות קשה ומעורער, היא לעשות פעולות שמקדמות ביטחון, כמו יוסף שפועל בשנות השבר של מצריים: " וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב. יד וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף … וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת … וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם … וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם … וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה … וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתו ֹלֶעָרִים". (בראשית מז, יג-כא).
יוסף נערך למצב הכאוטי בתושייה ובמשך שבע השנים הרעות מנהל את כלכלת מצרים באופן שמאפשר למצרים להמשיך להתקיים.
השבוע אנחנו מציינים את י' בטבת המסמל את תחילת המצור על ירושלים שנמשך שנה וחצי. אנשי ירושלים חיו בחוסר וודאות ובמצוקה קשה, וכן, אנחנו כבר יודעים את ההמשך – בית המקדש נחרב ויצאנו לגלות. אך מה הם עשו בזמן הזה? האם התחננו על חייהם? האם עסקו בעשייה?
אל מול תחושת חוסר האונים, העשייה מייצרת חוויית שליטה ותחושת מסוגלות. אך לא תמיד יש מה לעשות.
יש גם את אלה שמוצאים כוחות תקווה גם בתוך העולם שנשבר והסבל הגדול, גם בלי לנסות לשנות את המצב העובדתי. "הסבל באמת גדול, אבל למרות זאת, לעתים קרובות אני הולכת בשעת הערב המאוחרת, כאשר היום שוקע מאחוריי עם עומקיו, אני הולכת בצעדים נחושים לאורך גדר התיל ואז זה פורץ ועולה מתוך לבי שוב ושוב – אני לא יכולה לעצור זאת, זה עולה כפי שהוא, כוח בסיסי הטוען: החיים הם משהו נפלא וגדול. מאוחר יותר יהיה עלינו לבנות את העולם חדש לגמרי, וכל עבירה נוספת וכל אכזריות נוספת המתרחשים כעת נצטרך לעמת עם חתיכה נוספת של אהבה וטוב לב שעלינו לכבוש ולמצוא בתוך עצמנו" (השמיים שבתוכי – יומנה של אתי הילסום 1943-1941).
גם בתוך המצב הקשה של יהודיה במלחמת העולם השניה, אתי הילסום מצליחה לראות את האור והמתנה שבעצם הקיום. התשובה שלה לזוועות היא החיים עצמם.
לא פעם אנחנו מרגישים כי דווקא במצבי קצה אנחנו יכולים להבחין, כמו מבחוץ, במתנת הקיום. רסיסי המוות גורמים להרגיש את החיים המפעמים בנו ביתר בהירות.
"לִפְעָמִים הָעֲנָנִים צְרִיכִים לָרֶדֶת מַמָּשׁ נָמוּך / עַד הָרִצְפָּה / כְּדֵי שֶׁנִּזָּכֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁמַיִם". (עִרְפּוּל, טלי ורסאנו-אייסמן)
השמיים מסמלים את העתיד האפשרי, את התקווה. את פוטנציאל האפשרויות. השמיים שם גם בתוך המצב המעורפל והקשה, אנחנו יודעים שהם שם, ושנחזור לראות אותם.
אולי התשובה היא דווקא מדי פעם, פשוט להיות בתוך השבר והזמן הקשה הזה ולחפש שמיים.
