תיאור טקס חזרתו של המצורע לחיק הציבור חושף אמת אנושית קיומית. היא נכונה תמיד, ובחיינו היא מומחשת לאחרונה בעיקר דרך הקורונה – אך גם דרך מגוון קשיים אפשריים אחרים.
האמת הזו היא שלא כל סוגי הקשיים בחיים דומים, וכך גם דרך היציאה מהם. בפרשה שלנו מתואר סוג קושי שהיציאה ממנו היא דרך טקס מיוחד, שבו לוקחים שתי ציפורים: אחת מקריבים, ואחת משלחים לחופשי:
"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן׃ וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע־הַצָּרַעַת מִן־הַצָּרוּעַ׃ וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי־צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב׃ וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת־הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל־כְּלִי־חֶרֶשׂ עַל־מַיִם חַיִּים׃ אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת־עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת־שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת־הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים׃ וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן־הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה׃ וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת־בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת־כׇּל־שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאׇהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים." (ויקרא י"ד, ב'–ח')
הטקס שלפנינו מסמל את כוחות החיים והחידלון, את הארוס והתנטוס, המשמשים בנו בערבוביה. בדרך החוצה ממשבר, לא יעזור שנתעלם מהקושי שעברנו; הטקס עושה לו מקום, ממחיש שחלק מתוכנו נפגם, אפילו מת. ובאותה נשימה, הטקס מצהיר שחלק אחר בנו ממשיך לחיות, ואף יוצא לחופשי.
הרמב"ן דן באריכות בזהות הציפורים האמורות בטקס – ומסיק שאלו ציפורי דרור(!). את הציפור החיה משלחים בשדה דווקא, לא במקום מתוחם כמו עיר. "שדה מורה על התפשטות", מעיר ה'מי השילוח', האדמו"ר מאיז'ביצה. החלק בנו שממשיך הלאה יוצא לדרך המחודשת – אמנם כשהוא נושא עמו את זכר המשבר: הציפור טבולה בדם תאומתה; אך דם זה מראש נמהל במים, ולא סתם – אלא ב'מים חיים'(!).
כמו רבים, גם אני עברתי דרך נגיף הקורונה בחודשים האחרונים. את המוטיבים שחושפת פרשתנו חשתי אף מעבר לדמיון החיצוני – כגון שבעת ימי הריחוק, או הבדיקות החוזרות ונשנות של צרעת הבית (ומקבילתן המודרנית – הבדיקות בימים הרביעי והחמישי לבידוד).
את הפער הרגשתי בעיקר בחסרונה של החזרה המדורגת והטקסית, המוכתבת למצורע-לשעבר.
את תוכניותיי ליום השישי והשביעי ביטלתי עם תשובת האנטיגן החיובית ביום הרביעי. עם שיעול קל שנותר, לא הייתי בטוח אם אני אכן אמור לצאת ביום השמיני. אך רופא של קופת החולים הבטיחני חגיגית בשיחת וידיאו שגם עם שני פסים ואף עם תסמינים – יוצאים מבידוד.
וכך שוגרנו ביום השמיני בחזרה לשגרה העמוסה: ללא ההדרגתיות המוכתבת למצורע-המחלים בשובו, וללא התחושה המזככת של "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע־הַצָּרַעַת מִן־הַצָּרוּעַ… וְטִהֲרוֹ… וְטָהֵר".
חלק מהחוכמה בטקסיות המתוארת בפרשה קשור כאמור בהנכחת הקושי. הנכחה זו פונה לתכונה האנושית המתבטאת בנטייתנו לפסוח על חלק מפרשיות חומש ויקרא, שהן פחות סיפוריות או רעיוניות. ואף בתוכן, כמה כבר נתעכב על פסוקים שפעליהם המובילים הם שחיטה והזאה?
אך זה בדיוק מה שמבקשת התורה לומר לנו. הקושי הוא חלק מחיינו, ואם לא נשהה בו, לא נוכל לצאת חזרה. ציפור הדרור, המשולחת חופשי אל השדה, צריכה קודם להתבוסס במה שאבד לנו – אך גם במים חיים. יחד איתה נטבלים גם ענף ארז ואזוב, המסמלים את הגבוה והנמוך שבחיינו, כשהם מוצמדים יחדיו.
אם כן, הפרשה מזכירה לנו שביציאתנו מהבידוד, או מכל קושי או משבר, טוב נעשה אם נייחד מחשבה לסוג ההבדלה הדרושה לנו לרגעי המעבר: מה הותרנו מאחור, ואיך אנו ממשיכים הלאה.
