הפרשה שפותחת את ספר "במדבר" נותנת לנו מראה תרשים מדויק, כיצד נראתה הליכה של עם שלם במשך תקופת המדבר. ציורים רבים נוטים לצייר קו ארוך ומתפתל, אלא שהקריאה בפסוקים מעבירה מבנה סדור ומאורגן, המחולק לשבטים וכיוונים. הפרשה מתחילה בבחירת שנים עשר נשיאים לכל השבטים, ומיד לאחר מכן, חלוקה גרפית לכל שבט ושבט היכן הוא ממוקם בסדר המחנות בהליכה.
הקו המדומיין הוא למעשה מבנה מעגלי, כאשר המשכן נמצא במרכז ובארבעת הכיוונים השונים ממוקמים השבטים, לכל כיוון מארבעת רוחות השמים שלושה שבטים, כאשר שבט לוי משרת במרכז- המשכן- ומחולק בין השבטים האחרים.
מרכיב נוסף בסדר המבני הזה הוא דגלים המסמנים כל שבט ושבט. "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב, א-ב).אנו מקבלים ממש מבנה גיאומטרי מאורגן, כמו מנדלה עם מרכז ברור, המחולק לפי הכיוונים, לפי שבטים, ומצוין בדגלים.
בין הדרמה הגדולה של קריעת ים סוף ויציאת מצרים, ועד לדרמה הגדולה של הכניסה לארץ, משתרכות להן ארבעים שנה של הליכה במדבר. זהו מסע של עם שמתרבה והולך, אלה רגעי היום יום, החיים עצמם, האתגרים, הקרבות הפנימיים והחיצוניים. כדי לשאת את המסע חשוב לייצר מבנה מסודר שיוכל להחזיק בעתות של כאוס ואתגר.
את הדגלים מחבר המדרש לחוויה הרוחנית הגבוהה שהיתה לעם ברגע השיא שלו, במעמד הר סיני.
כתוב: "בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני, ירדו כב' רבבות של מלאכים וכו', והיו כולם עשויים דגלים דגלים שנאמר "דגול מרבבה". כיוון שראו אותם ישראל שהם עשויים דגלים דגלים, התחילו מתאווים לדגלים. אמרו: הלוואי כך אנו נעשו דגלים כמותן, אמר להם הקב"ה: מה נתאויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם. מיד הודיעם הקב"ה אהבתו לישראל, ואמר למשה עשה אותם דגלים כמו שנתאוו". בעצם ישראל בחוויה רוחנית גבוהה חזו בסדר השמיימי ובקשו לטעת את החוויה הזו בחייהם, במסעותיהם, לסמן מרחבים ולייצר סדר במציאות.
שנים רבות שאנו במסע ארוך במדבר של חיפוש הדרך שלנו כעם. כעת כשהמבנים נפרצים, הדגלים נושאים כתובות חריפות, ואין לנו מרכז משותף שסביבו נתאגד, או מרחב מקודש שנישא אליו את עינינו.
הפרשה מבקשת מאיתנו למצוא את המבנה המחודש, ואולי בעיקר את הלב של המבנה שסביבו נוכל להתחיל ולהתאסף מחדש. ר' אלעזר אזכרי, ממקובלי צפת במאה השש עשרה, כתב כי התפילה לכיוון אחד איחדה אותנו, גם ממרחק: "זרה אותנו בארבע כנפות הארץ סביבות ירושלים מרחוק, ובעומדנו להתפלל פנינו נוכח המקדש ממזרח וממערב מצפון ומים אם כן עדיין אנחנו כדגלים, ועם הגופות רחוקות- הלבבות קרובות, והיו עינינו וליבנו שם כל הימים". (הקדמה לספר חרדים). החוויה הזו של כיוונים שונים הפונים אל לב משותף, מרכז שכולם נושאים עיניהם אליו, היא שיכולה לשמור את הסדר בין המחנות, את חווית השייכות, הסולידריות. כעת כשירושלים נושאת מחלוקות, והמקדש איננו, אנו נדרשים למצוא מחדש לב משותף.
רגע לפני שבועות, החג שבו חזו ישראל את הסדר העליון בדגלי המלאכים, נבקש לאחוז במשהו מן החוכמה הזו, לייצר יציבות בהליכה המדברית שלנו, אחדות של שונות.
כשיש סדר ראשוני, הרבה פעמים אין צורך אחר כך לכבות שריפות מיותרות ולקבוע חוקים על חוקים, כמו שאומר הטאו:
"מגע בין אנשים
חייב עדינות וחסד
שותפות
היא קודם כל נאמנות
כשיש סדר לא צריך חוקים" (מתוך: עצות ליוצאים לדרך, ספר הטאו).
שנהיה בסדר.
