השבת נקרא יחד את פרשת ׳מטות׳ ופרשת ׳מסעי׳, המסיימות את חומש במדבר. הפרשה פותחת בדיני אדם שנודר נדר: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל ג). נדר הוא קבלה עצמית רצונית: אקסטרה מחויבות להתנהגות או הימנעות כלשהי, כתוספת על מצוות התורה הסטנדרטיות. לגביו מורה התורה – "לא יחל דברו": לא יחלל וירוקן ממשמעות את התחייבותו, ועליו לעמוד בדיבורו – "ככל היוצא מפיו יעשה".
פרשיית נדרים נתונה לאחריותם של ראשי המטות, נשיאי השבטים: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר…" (ל ב). מדובר בקבלה אישית, וולונטרית, של היחיד על עצמו. אם כך – מדוע האחריות על הנדרים מוטלת על כתפיהם של ראשי השבטים?
גם בבחירות האישיות ביותר, היחיד אינו יכול להיות מנותק מהמתרחש בחברה בכללה. הדבר נכון גם ל"מטה" היחיד, לשבט הספציפי, שאינו מנותק מהחברה בכללה. כך מתייחס לעניין הרש"ר הירש בפרשנותו לפסוק זה: "נאמרה פרשה זו בייחוד לנשיאים, אשר לא בכדי הם קרויים כאן ׳ראשי המטות׳. ׳מטה׳ תופס את השבט כ׳ענף׳ של הכלל הגדול יותר, כאשר כל ענף עמל, באמצעות תכונותיו הייחודיות, להוציא לפועל את הייעוד המשותף לכל האומה כולה". החברה הישראלית היא כעץ, הגזע המשותף מסמל את כלל האומה, הענפים המתפצלים מסמלים את השבט, מגזר, קבוצה. על כל ענף מוטלת האחריות לחבר את תכונותיו הייחודיות ליעוד המשותף הכללי.
בו זמנית, על הכלל מוטלת האחריות לתת ולאפשר את המקום הייחודי לכל שבט וענף. ממשיך הרש"ר הירש: "היה זה תפקידם של ראשי המטות לדאוג למנהגים הנובעים מייחודיותו של כל ׳ענף׳, ולדאוג גם לפעילויות, לשאיפות ולמטרות המשותפות. האמצעי לפעילות כזו, התנאי המוקדם להתפתחות האומה ככלל ולחיים קהילתיים, הוא כוחם המחייב של נדרים ושל תקנות שנתקנו על ידי אדם".
הנדרים מבטאים את המוטיבציה הפנימית ואת האוטונומיה העצמית של היחיד או של קבוצה מסוימת לקבל על עצמם כללים ייחודיים ומתאימים להם, לצד החובה הכללית המשותפת. מול זה, אחריותם של הנשיאים כפולה: גם לתת את דעתם לאופי הייחודי של השבט, וגם להתאים ולחבר את הייחודיות של כל שבט, ענף, לעץ הגדול, לחברה בכללה.
סך הסיפורים בסוף ספר במדבר עוסקים במתח זה בין היחיד וה׳יחד׳. דוגמא מרתקת לשילוב בין היחיד והיחד, בין השבט הספציפי לחברה כולה, נמצאת בסיפור שניים וחצי השבטים. ביקשו השבטים להישאר בנחלת עבר הירדן המזרחי. משה הגיב בחריפות רבה, בטענה המהדהדת עד היום: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (לב ו). תגובה זו היא שהובילה בסופו של דבר להצבת תנאי החלוציות על שבטי מזרח הירדן, המהדהד גם הוא: "וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן… וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (לב כא-כב). אתם תקבלו את השטח המתאים לכם, רק מתוך מחויבות ודאגה להיות ראויים ונקיים כלפי כלל ישראל.
ביטוי עכשווי לחשיבה חברתית ולאומית מעין זו נוכל למצוא ב'נאום השבטים' של הנשיא ריבלין: "עלינו לדעת, הפסיפס הישראלי המתהווה איננו גזרה – אלא הזדמנות אדירה. אסור שהסדר הישראלי החדש ידחוף אותנו להיבדלות והיפרדות. אסור לנו לוותר על תפיסה של ישראליות. אלא, עלינו לפתוח את שעריה, ולהרחיב את שפתה. אם נאמין שלא נגזר עלינו, אלא נועדנו לחיות יחד – נוכל לאתגר". כמה נאים דברים אלו כחתימה לחומש במדבר כולו.
