פרשת וארא מתחילה למעשה את יציאת מצרים ובה מתרחשות רוב 'עשרת המכות'. אבל למה היה בכלל צריך את המכות? הרי הקב"ה היה יכול פשוט להוציא אותנו ממצרים, לא?
נרחיב את השאלה: האם כדי לצאת מכל מיני 'מצרים' בחיים שלנו אנחנו חייבים לעבור דרך ייסורים ומכות?
בתלמוד ההבלי מתואר ביקור חולים של רבי יוחנן לרבי חייא, שבו הוא שואל אותו את השאלה: "חביבין עליך יסורין?"
"אמר לו: לא הן ולא שכרן" (ברכות ה ע״ב).
לכאורה שאלה תמוהה, למה שהייסורים יהיו חביבים? אולם בתשובה טמונה איזו הבנה בנוגע לייסורים: כנראה יש איזה שכר בייסורים, איזשהו רווח שיוצא לנו מזה.
ספר שמות נקרא ספר הגלות והגאולה. גלות וגאולה מושגים דומים בצליל (השורש הזוגי ג.ל) והפוכים במשמעות. המסע שלנו מעבדות לעם חופשי רצוף עליות ומורדות.
פרשת שמות, הקודמת לנו, נגמרת בכי רע: בקשת משה מפרעה לצאת ממצרים מביאה להכבדת עבודת הפרך. הכוונות הטובות של משה הובילו אותנו למצב גרוע הרבה יותר, עד כדי כך שהוא עצמו נשבר:
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה', וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? (שמות ה כב)
בנקודת שפל זו מתחילה הפרשה שלנו. ע"פ תיאוריית 'מסע הגיבור' של ג'וזף קמפבל, שלב זה נקרא שלב ה'חניכה' – השלב שבו מגיע הגיבור לשיא הקושי. זוהי נקודת המבחן של הגיבור: אם יצלח את האתגרים, אם יתעלה מעבר להשגת המטרה שלשמה יצא, משהו אחד יגדל באופן משמעותי – הוא עצמו.
כולנו מכירים את זה: אנחנו מחליטים לעשות שינוי ,מגייסים כוחות, ואז מגיע משבר ואיתו גל של געגוע לאזור הנוחות שלנו. גם אם לא היה שם טוב, היה שם יציב. עלינו כיתה אך הפכנו להיות הכי צעירים בכיתה החדשה, קטנים ולא יודעים. לא נעים.
גם בני ישראל במצרים לא יכלו לראות שהם בתוך תהליך של גאולה: "מקצר רוח ומעבדה קשה" (שמות ו ט). היה להם קשה מידי. המאפיין המרכזי של משבר הוא שנראה שלעולם הוא לא יעבור, הסבל מעוור את עינינו לראות את המהלך הכולל.
חלק לא מבוטל מהחגים מהמצוות הן 'זכר ליציאת מצרים', אנחנו מזכירים את יציאת מצרים כמה פעמים ביום יום. נראה שבתוך הקושי נכרתה ביננו משמעותית, ברית דמים. ניתן להתייחס אל יציאת מצרים כהווה מתמשך: אנחנו כל הזמן נתקלים בכל מיני 'מצרים' בחיים שלנו וצריכים לצאת מהם. ציון העובדה הזו שוב ושוב מזכיר לנו: יצאנו ממצרים, יש בנו היכולת להתגבר. ואם נתגבר, משהו אחד יגדל באופן משמעותי – אנחנו עצמנו.
אנחנו מקבלים לא מעט 'מכות' בחיים, ברמה האישית וברמה הציבורית. הנטייה הטבעית אל מול דבר מכאיב היא להתכווץ ולתקוף, ובכך לייצר מעגל סגור של מלחמה. ישנה אופציה נוספת: להסתכל על מכות כעל ציר לידה: לנשום לתוך הכאב, לתת לו להשפיע בתוכנו, לראות בו מתנה.
מתנה מפוקפקת? לו היו שואלים אותנו ודאי היינו מוותרים עליה. 'לא הם ולא שכרם'. אך כיוון שממילא אין למתנה הזו פתק החלפה – בואו נפתח אותה וניפתח אליה. נגדל ממנה.
