נדירות הפעמים בהן אנחנו שקועים עמוקות בתוך חוויה, ותוך כדי כך מצליחים להרים את הראש, להביט לאופק, ולשאול: כיצד אנחנו רוצים שרגע זה ייזכר? כיצד נוכל להבטיח שאירוע זה יסופר באופן מסוים? יותר מזה: ככל שהאירוע עוצמתי יותר, הולך ופוחת הסיכוי שנצליח להיחלץ ממנו בכדי לשאול שאלות כאלה.
על אף זאת, זה בדיוק מה שקורה בפרשה שלנו. היא נפתחת:
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁה: בֹּא אֶל־פַּרְעֹה כִּי־אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת־לִבּוֹ וְאֶת־לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאׇזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת־אֹתֹתַי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה׳. (שמות י א-ב)
הכבדת לב פרעה מגיעה לפי פסוקים אלה, ״למען שתי אותותיי בקרבו״ – כלומר, כדי להפגין את כוחותיו ואת יכולתיו בפני פרעה והמצרים. אך ישנה גם מטרה עתידית: ״למען תספר באוזני בנך ובן-בנך את אשר התעללתי במצרים…וידעתם כי אני ה׳.״
ה׳ מחולל אירוע היסטורי לא רק בגלל האימפקט המיידי שלו, אלא כי הוא יודע שאירוע זה יעניק תשתית וחומר גלם ליצירת נרטיב עתידי. בזמן הווה, הוא מבין את חשיבות האירוע ככזה שיאפשר לדורות עתידיים, על-ידי הסיפור ומסירתו, להבין ״כי אני ה׳.״
זאת ועוד: בהמשך הפרשה, אחרי האזהרה על מכת בכורות ורגע לפני ביצועה, כתוב: ״וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה׳ לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחׇגֻּהוּ״ (שמות יב יד). הנרטיב של השתלשלות האירועים לבני ישראל במצרים נקטע, וטקס הבאת קורבן פסח מוצג כנדבך נוסף חשוב בעיצוב תודעה היסטורית עתידית.
פעמיים רצופות, נדירות מאוד בתורה, הכתוב מרים ראש מעל פני המים הסוערים, מיישור מבט אל האופק, והקורא/ת נזרק החוצה מהרצף הסיפורי על מנת להתכונן לשימוש עתידי נכון של המתרחש.
הפסיכולוג וחתן פרס הנובל דניאל כהנמן מרבה לדבר על ההזדמנויות (וגם הסכנות) הכרוכות בחשיבה עתידית שכזו. הוא מאמץ את הצעתו של החוקר גארי קליין לערוך ניתוח ״לפני-המוות״ לקראת הכרעות חשובות. לפי גישה זו, כשאדם או ארגון עומד להחליט החלטה חשובה, רגע לפני ההכרעה הסופית, יש לכנס צוות חשיבה כדי לדמיין מצב עתידי – נגיד בעוד שנה – בו ביצעו את התוכנית המוצעת, והתוצאה היתה הרת-אסון. מתוך כך, יש לכתוב היסטוריה תמציתית של השתלשלות האירועים שהובילו לאסון זה – וזאת כדי להימנע מהם בהווה.
הרבי מפיאסצנה, ר׳ קלמן קלונימוס שיפרא (המכונה ״האש קודש״ על שם החיבור שכתב על פרשת השבוע בגטו וורשה) מנהיר דרך נוספת בחיבורו העוצמתי ״צו וזירוז״:
האיש המשתדל להמשיך את כל חייו לתורה ומוסר … מוצא מניעות ועיכובים … וכיון שהוא עוסק תמיד בהשתדלות ובמלחמה זו, לפעמים נכשל ולפעמים מנצח, על כרחו יוצא לו כללים, באופן זה ובתחבולה זו מנצח, ובאופן ותחבולה זו נכשל.
לפי דבריו, האנשים הרוצים לנתב את אורחות חייהם לעשיית הטוב, ולדיוק במעשיהם במטרה זו נתקלים בקשיים. הרצון בלבד אינו מספיק. יש צורך להביט בתוצאות המעשים, ומתוך כך להביט במעשים עצמם, ולמצוא את הקשר הסיבתי ביניהם. ההצלחות והכישלונות יאפשרו לנו לנסח כללים וקווים מנחים, אותם ניתן לאמץ ולמנף לטובת עיצוב אותו העתיד אשר ברצוננו לעצב.
פרשת בא מלמדת שאף ברגעים מאתגרים, עלינו להוציא את עצמנו מהסבך הנוכחי של רצף האירועים, להישיר מבט אל העתיד המיוחל (״וידעתם כי אני ה׳״) ומתוך מבט זה להתוות דרך (״למען תספר״) כיצד ניתן להגיע לשם.
