ברגע שלפני מתן תורה ההתרגשות גדולה: יש הרגשה שמשהו גדול הולך לקרות. יש תכונה במחנה.
באוירה טיקסית משה נקרא אל ההר ומקבל הוראות איך להתכונן: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל […]וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. […] וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה" (שמות יט, ג-טו).
לכאורה כל העם אמור להתכונן אך הציווי מדבר אל גברים "אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה". כלומר – העם הם הגברים! הציוויים בתורה כולם מוכוונים גברים "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל … לֹא תִשְׁתַּחְוֶה … " (שמות כ).
המדרש לא מקבל את הפניה לגברים בלבד ומתקן: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" (שמות יט, ג) – אלו הנשים. אמר לו: אמור להם ראשי דברים שהם יכולות לשמוע. "וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם) – אלו האנשים. אמר לו: אמור להם דקדוקי דברים שהם יכולין לשמוע" (שמות רבה כח, ב). הציווי על הנשים ועל האנשים, כל אחד לפי מה שהוא יכול לשמוע כמו שמוסיף מדרש אחר, כל אחד מהעם – נשים וגברים, צעירים ומבוגרים מקבל את התורה לפי כוחו: "בא וראה היאך היה הקול יוצא אצל ישראל, כל אחד ואחד לפי כחו: הזקנים היו שומעין את הקול לפי כחן, והבחורים לפי כחן, והנערים לפי כחן, והקטנים לפי כחן, והיונקים לפי כחן, והנשים לפי כחן, ואף משה לפי כחו" (מדרש תנחומא, שמות, פרק כה).
גם הנשים היו במתן תורה, האם הן היו למרגלות ההר ממש?
"כֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ אֶל הָהָר וּמְחַכִּים / מְחַכִּים לִרְאוֹת, בְּשֶׁקֶט רַב מְחַכִּים, / שֶׁלֹּא כְּמִנְהָגָם גַּם הַחֲמוֹרִים, גַּם הַגְּמַלִּים / בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה / גַּם יְלָדִים עַל כִּתְפֵי אֲבוֹתֵיהֶם, / וְהַשֶּׁקֶט רַב מִנְּשׂא כְּמוֹ לִפְנֵי דָּבָר / נוֹרָא וְגָדוֹל וַאֲנִי עוֹד רָצִיתִי / לְהַסְפִּיק וְלִתְלוֹת אֶת הַכְּבָסִים / לַעֲשׂוֹת זְמַן לְעַצְמִי לְתַקֵּן רֵיחוֹתַי / וְחִמַּמְתִּי אֶת הֶחָלָב לַתִּינוֹק, שֶׁלֹּא יִרְעַב / שֶׁלֹּא יִבְכֶּה חָלִילָה, בָּרֶגַע הַלֹּא / מַתְאִים, כַּמָּה זְמַן עַד כְּלוֹת. הַצִּפִּיָּה / שֶׁתִּתְיַבֵּשׁ הַכְּבִיסָה וְהַתִּינוֹק מָה. / אִישׁ לֹא יָדַע / וַאֲנִי רָאִיתִי שֶׁרוּחַ קַלָּה, כְּמוֹ נְשִׁימָתוֹ שֶׁל אִישׁ יָשֵׁן, עָבְרָה / בַּכְּבָסִים וְנִפְּחָה כְּרֵסָהּ / שֶׁל כֻּתָּנְתִּי וּמַפַּת הַשַּׁבָּת / הָיְתָה מִפְרָשׂ לָבָן בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר / וְיָצָאנוּ מִשָּׁם עַל הַתְּכֵלֶת / הַרְחֵק לַמָּקוֹם בּוֹ / נִפְרֹט רִמּוֹנִים וְנֹאכַל עֲסִיסָם / לַמָּקוֹם בּוֹ / לָאַהֲבָה / שֵׁם מְפֹרָשׁ" (חוה פנחס-כהן, שֵׁם מְפֹרָשׁ).
האשה עסוקה בענייני תינוקה וביתה ומכיוון שלא יכלה להתפנות להתכנס מתחת להר זוכה למעין התגלות פרטית. לפי התבוננות זו, הכוונה ב"לפי כחן" היא שכל אחת ואחד קיבלו את התורה במרחב החיים שלו. התורה היא תורת חיים, גם כשמתכוננים ומתכנסות עם כולם למרגלות ההר, וגם כשעסוקה עם התינוק והכביסה. כדי ליצור שוויון, מחויבות ושייכות, שהנשים ירגישו שהפנייה גם אליהן, יש לדבר גם אל הנשים כמו אל הגברים, בכל משפט ובכל פניה.
"לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל/ מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן / פֶּן יִבְלַע עָנָן / אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי / שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע. / אֵין לִי קִיּוּם / בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת / שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי" (זלדה).
מתן תורה היא חוויה שנצרבה עמוק בתודעה הקולקטיבית והאישית של גברים ונשים. בין אם עמדו ממש מתחת להר סיני, או היו באוהל עם התינוק, או בכל מרחב ואופן שיש בו פעימת חיים.
