הרבה שאלות יישאלו על רצף המחדלים שהובילו ל-7.10, אבל אחת הבולטות ביותר תהיה: מדוע הדרג הפיקודי התעלם מאזהרותיהן הברורות של התצפיתניות?
אין ספק, שסיבה בולטת לכך טמונה במבט המגדרי: קולותיהן של נשים מודרים ואינם זוכים למשקל הראוי – לא בצה״ל ולא מחוצה לו. אולם סיבה נוספת היא הגישה הפיקודית ההיררכית, המניחה שלדרג הפיקודי יתרון על פני הדרגים הזוטרים יותר בחוכמה, בניסיון, בראיה, ובניתוח. מן הסתם, קשה להפריד בין המבט המגדרי לבין הגישה הפיקודית ההיררכית.
בדבריו על פרשת ״פיקודי״, ה״אש קודש״ – הרבי מפיאסצנה, ר׳ קלונימוס קלמן שפירא – מציע דרך אחרת בתכלית להבין את יחסי הכוחות בין הדרג הנותן את הציווי לבין הדרג המבצע. דווקא לדרג המבצע שמורה הבנה סגולית:
"בהתגלות שעל-ידי העבודה, הגם שיש כוונות ויחודים בכל מצוה, מכל מקום הכל טוב הוא רק כשקיים המצווה בהמעשה" (אש קודש על פרשת פיקודי-שקלים).
הדרג הגבוה יותר רואה את התמונה הרחבה, ומתוקף תפקידו נותן את הציווי. אך עומקם של הרעיונות הגדולים מתגלים רק על ידי העשייה על כל פרטיה. הפילוסוף פראנץ רוזנצווייג מדייק נקודה זו באומרו
"לא כאילו העשייה מביאה בהכרח הבנה, אלא שמבינים אחרת כשמבינים מתוך עשייה" (פראנץ רוזנצווייג, מבחר אגרות וקטעי יומן, עמ' 335).
רוזנצווייג מודע לכך שיש סוג מסוים של עשייה שהוא ״עיוור״, בו האדם רק פועל באוטומט. אולם, הוא מתעקש לטעון שקיימת סגולה השמורה למי שמפשיל שרוולים, מלכלך את הידיים ועושה. מי שבחזית רואה עצים בודדים ולא יכול ״לראות את היער״, אולם העשייה מעניקה להם חוכמה מסוג אחר. זה מה שה״אש קודש״ מכנה ״ההתגלות שעל-ידי עבודה״.
משום כך, האומן בצלאל – מתוך העבודה הפיזית של בניית המשכן – מבין משהו שנשגב מבינתו של משה:
"בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: לֵךְ אֱמוֹר לוֹ לִבְצַלְאֵל ״עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן אָרוֹן וְכֵלִים״. הָלַךְ מֹשֶׁה וְהָפַךְ וְאָמַר לוֹ: ״עֲשֵׂה אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן״. אָמַר לוֹ [בצלאל]: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס לְתוֹכוֹ כֵּלִים, וְאַתָּה אוֹמֵר ״עֲשֵׂה לִי אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן״? כֵּלִים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, לְהֵיכָן אַכְנִיסֵם? שֶׁמָּא כָּךְ אָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ״עֲשֵׂה מִשְׁכָּן אָרוֹן וְכֵלִים״?! אָמַר לוֹ [משה]: שֶׁמָּא בְּצֵל אֵל הָיִיתָ וְיָדַעְתָּ?" (בבלי ברכות נה ע״א).
משה מעביר את הציוויים שלא לפי הסדר שניתנו, בצלאל מקשה עליו ומנחש אינטואיטיבית את הרצון המקורי של האל. ומשה רואה בכך הוכחה לקרבתו של בצלאל לאל: ״שמא בצל אל היית?״ (שם).
ה״אש קודש״ מצביע על היתרון היחסי שיש בריחוק באמצעות אנלוגיה שהוא מציע:
"היינו כעין השמש … שעל ידי זכוכית טהורה אי אפשר להסתכל בה, רק על ידי זכוכית מושחרת בעשן, כן באספקלריא המאירה כי ״לא יראני האדם וחי״ (שמות לג כ), ובאספקלריא שאינה מאירה אמר ישעיה ״ואראה את ה׳״ (ישעיה ו א).
לא היה אדם קרוב יותר לאל מאשר משה – לא בצלאל, ולא ישעיה. אולם, לעתים, דווקא המיסוך מאפשר ראיה, בבחינת זכוכית כהה המאפשרת הסתכלות ישירה אל השמש.
על משה כמנהיג להבין שקרבתו למקור האור עלולה לגרום לסנוור. חשוב שיבין, כי דווקא לפקודים שלו, כתוצאה ממרחקם מהציווי ומתוקף היותם מושרשים עמוק בעולם העשייה, ראיה פקחית שאותה יש להעריך.
פרשת פיקודי מציעה לפיקוד הצבאי ובעצם, לכל אחד ואחת מאתנו, הנמצא/ת בעמדת הובלה, גישה ניהולית חשובה, המעודדת צניעות ומעלה על נס את הבנתה הבלעדית המתאפשרת לאלו שבחזית.
