לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי – דברים לפרשת משפטים, תשפ"ה

פרשת משפטים נפתחת בעבדות וביציאה ממנה. עבד עברי יוצא לחופשי בשנה השביעית:

"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא ב).

באותה תקופה, אדם נהיה עבד כי גנב או כי לווה, ואינו מצליח להחזיר את חובו. כפי שרש״י מסביר:

״׳כי תקנה׳ – מִיַּד בֵּית דִּין שֶׁמְּכָרוּהוּ בִגְנֵבָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ׳אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ,׳ אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ מִפְּנֵי דָּחְקוֹ…".

התורה מסדירה את יציאתו לחופשי: אם אדם נכנס לעבדות בגפו, הוא יוצא בגפו; אם הגיע עם אישה, הוא יוצא איתה. אם אשתו 'שייכת' לאדוניו, הוא יוצא בלעדיה.

אך ישנו מצב בו העבד לא יוצא לחופשי כלל וכלל:

"וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (שם ה).

אותו העבד משלם מחיר כבד על מנת להישאר: הוא יצטרך לרצוע את אוזנו על מזוזת הדלת. "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם״.

למה שאדם לא ירצה לצאת לחופשי?

כערך עליון בחברה שלנו, החופש שם אותנו במצב בו כמעט ואין לנו ברירה מולו: אנו חייבים לבחור בו. בספרו 'פרדוקס הבחירה', בארי שוורץ מתאר איך מגוון האופציות שלפנינו מבלבל, כיצד תחושת ה-FOMO מנהלת אותנו, ואיך ריבוי החופש מחבל בחוויית החופש ( Paradox of Choice, Harper Perennial 2004).

בני ישראל יוצאים ממצרים ומיד מקבלים סוג של עבדות חדשה: דינים ומשפטים לרוב. אלוהים מוציא אותנו מעבדות מצרים כדי להיות עבדים לו.

"כּֽי לִ֤י בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם") ויקרא כה נה).

ר' יוסף בכור שור מפרש פסוק זה בכך שהעבדות לאלוהים הופכת כל בעלות – על עבד, כמו על אדמה – למוגבלת:

"כי לי בני ישראל עבדים – ולפיכך אין יכול לקנותם קניין עבדות, שלא יצא ביובל. וכן "כי לי הארץ" ולפיכך אין אדם יכול לקנותה לצמיתות; אפילו אותם היורשים אותה, אינם אלא כמו אריסין בתוכה. אשר הוצאתי… מארץ מצרים – ומאותה שעה נעשו עבדיי, וקודֵם שטר שיעבודי לכל אדם אני יי' אלהיכם – המחזיק אתכם בני חורין ואת ארצכם״.

דרך העבדות, אלוהים, כמו נקודה ארכימדית מחוץ לעולם, משחרר אותנו מעבדות גשמית: לאנשים, לקרקע.  מתוך הבנה שאין לנו ברירה אלא להיות עבדים למשהו, אלוהים מציע את העבדות הטובה ביותר. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (משנה אבות ו ב), או כמאמר השיר: "עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי" ) עבדי הזמן, רבי יהודה הלוי).

נראה שהדרך לשמור על החופש, ולפתור את פרדוקס החופש, היא לקבוע אותו לא כערך עליון אלא כאמצעי, כדרך להגיע למקום טוב יותר ולערכים שחשובים לנו.  העבד לא רוצה לצאת לחופשי כי הוא אוהב את מקומו: "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי". החופש היה יכול להיות עבורו אמצעי להשיג בית, מקום, או אהבה. אך כיוון שכל אלה מתקיימים בו בבית אדונו, היציאה לחופשי מתרוקנת מתוכן. עבור אהבתו הוא מוכן לוותר על החופש.

"את חירותי/ שמרתי לי אותך / כמו כוכב בסער / את חירותי / עזרת לי לעמוד / בכל כאב וצער…

בגדתי בך חירותי הטובה / אל הכלא פסעתי בצער / אל הכלא החם אשר שמו אהבה / נאספתי כמו נער וסוהרת יפה בתנועה רחבה / נעלה את השער". (ג'ורג' מוסטקי, תרגום לעברית: יורם טהרלב)

כל אחד מאיתנו חייב חופש, וכל אחד חייב לפחות סיבה אחת טובה שבעבורה יידע לוותר עליו.