ביום ראשון נציין את צום תשעה באב, יום חורבן בית המקדש. לפי המשנה, עוד לפני שנחרב הבית היה זה יום שבו התרחשו דברים לא טובים לעם ישראל:
"בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה" (משנה תענית ד ו).
האירוע הראשון שהתרחש בתשעה באב, הגזרה שלא ניכנס לארץ, מגיע בעקבות חטא המרגלים. החטא מוזכר בפרשה שלנו. משה שולח את המרגלים לבדוק את מצבה של הארץ:
"עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ – הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב? וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה? וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים? וּמָה הָאָרֶץ – הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן?" (במדבר יג יז-יט).
המרגלים פוסקים כי בשל שלל הסיבות – העמים היושבים בערים בצורות, הענקים שבתוכם – אי אפשר לכבוש את הארץ. אמנם שניים מתוכם – כלב בן יפונה ויהושוע בן נון – מאמינים כי אפשר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָה״ (שם ל). אבל שאר המרגלים טוענים כי הכניסה תביא כליה ״אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ״ (שם לב).
העם מגיב בבכי, והערכתם של המרגלים נחשבת לחטא המוביל לעונש חמור ביותר – הגזרה על עם ישראל לנדוד במדבר ארבעים שנה.
העונש תמוה. המרגלים נשלחו לבדוק, וזה המידע שאספו. יתרה מכך, התשובה שהביאו אינה רק שלילית. הם יודעים להגיד בקלות את שבחה של הארץ: "ַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָה״ (שם כז). הם הפעילו חוש ביקורת בסיסי, ונתנו את שיפוטם הכנה.
ביקורת, כשלעצמה, היא עניין מורכב. לא מעט פעמים, היא מעוררת התנגדות, אפילו כאשר מישהו מזמין מאתנו חוות דעת כנה. נראה שהשאלה היא לא תוכן הביקורת אלא המקום ממנו היא מגיעה.
רמז לדיוק, איך ניתן להביא דברי ביקורת באופן שיישמעו, נמצא בציווי לשליחת המרגלים, שנמצא בפרשת שלח-לך: ״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (במדבר יג ב). הפועל 'לתור' בא מאותו השורש של תייר – איש מבחוץ, הבא לטייל, ונשאר חיצוני. הפועל מופיע גם בפרשית שמע: ״וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. (במדבר טו לט). פסוק חריף זה גם הוא מעורר שאלה: איזו בעיה יש בהליכה אחרי הלב? הבעיה היא בלתור, לבחור דברים שמעוררים את חשק הלב מבחוץ, ולא מהבקשה הפנימית שלו. ההבדל בין ביקורת שיכולה להתקבל, לכזו שוודאי לא, נמצאת בפוזיציה שממנה מדבר הדובר. האם המבקר מבקר לרגע? או שמא הוא נוכח? האם הוא מבקר חיצוני, המדבר על האדם השני, או שמא הוא מדבר איתו?
על ביקורת לבוא מתוך קשר, מבפנים, כדי שהיא תתקבל. בספר ישעיה הקשר עם הארץ נחשב כמו בעילה "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ" (ישעיהו סב ה): מי שאוהב את הארץ יכול וצריך לתת ביקורת, לבנות ולהיבנות.
ונסיים בשירו היפה של נתן יונתן המביא את הדבש והעוקץ – באהבה "ארץ שיושביה היא אוכלת, וזבת חלב ודבש ותכלת, לפעמים גם היא עצמה גוזלת, את כבשת הרש״ (שיר ארץ, נתן יונתן).
