שנים רבות לא הבנתי מה האתגר בדרישת התורה בפסוקים מפרשת נצבים, לבחור בחיים ולבחור בטוב: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה – וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל טו יט). מישהו חושב אחרת? מי היה בוחר מרצונו במוות, ברע, או בקללה? אני לא מתכוון לכך שלפעמים קורה ונופלים ונכשלים ובוחרים רע, זה קורה לכולנו. ואני גם לא מדבר על הרשעים בעולמנו, שלא כלפיהם כיוונה התורה בפסוקים האלו. אלא עלינו – האנשים הרגילים. מדוע אם כן להגדיר את משימת הבחירה הזו באופן כל כך משמעותי אם התשובה אמורה להיות ברורה מאליה?
לאחרונה הבנתי שהפסוקים אינם מכילים צו פשוט וברור. הם מהדהדים את הדילמה האנושית מסיפור גן-עדן ואילך: האם אנחנו שבויים בידי גורל עיוור או שאנחנו אחראים ובוחרים את גורלנו? פרשת נצבים מציבה בפנינו אחריות אישית שאיננו רשאים לוותר עליה. התורה לא רק מצווה עלינו לבחור בטוב – היא גם מעידה על יכולתנו לעשות זאת. היא מכירה בכך שהאדם הוא יצור מורכב, שיש בו כוחות מנוגדים של טוב ורע, ודווקא מתוך הכרה זו היא מבססת בתוכנו את חופש הבחירה כאבן יסוד לקיומנו הרוחני והמוסרי.
זו הסיבה שהרמב"ם דן בבחירה החופשית במוקד עיסוקו בהלכות תשובה: "רשות לכל אדם נתונה – אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו… ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה". (פרק ה א ג).
הרעיון של כוח הבחירה מקבל ביטוי גם בשיר של המשוררת ויסלבה שימבורסקה, שמנסחת עיקרון יסוד זה בשיר קצר ונוקב בשם "כף היד" (בתרגומו של דוד וינפלד):
עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע עֲצָמוֹת,
שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה שְׁרִירִים,
קָרוֹב לְאַלְפַּיִם תָּאֵי עֲצַבִּים
יֵשׁ בְּכָל כָּרִית שֶׁל אֶצְבְּעוֹתֵינוּ הֶחָמֵשׁ.
הֲרֵי זֶה דַּי וְהוֹתֵר,
כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת ״מַיְן קַמְפְּף״
אוֹ אֶת ״פּוּ הַדֹּב״.
כפי שכף היד האנושית, בעזרת אותה מערכת מורכבת של עצמות ושרירים, יכולה לכתוב יצירה שכל כולה שנאה ורוע או יצירה של טוּב תמים ואהבה, כך גם אנחנו בכל חיינו. יש לנו חופש פעולה, והיכולת לבחור בטוב או ברע טמונה בידיים שלנו. ומכאן מועצמת דרישתה של התורה לבחור בחיים. הבחירה בטוב אפשרית, ובכוחה לשנות את המציאות. כשאנחנו בוחרים בחיים, אנחנו מממשים את הייעוד שלנו כבני אדם. והתוצאה היא שהחיים עצמם משתנים לטובה, הם הופכים להיות חיים של משמעות מבורכת.
בשנתיים האחרונות, הבחירה בחיים מקבלת משמעות נוספת ועמוקה. בעולם מלא כאב, שכול, מלחמה ואובדן, האמירה "ובחרת בחיים" אינה רק מנטרה רוחנית, אלא אתגר יומיומי. הדבקות בחיים ובטוב עומדת מול הרוע, הקללה והמוות של הייאוש. הבחירה לחיות, ליצור, לאהוב ולהמשיך הלאה, על אף הכאב הבלתי-נתפס, היא ביטוי עילאי של המצווה.
אין כאן התעלמות מהאובדן או ניסיון להכחיש אותו. להיפך, יש בחירה בחיים מתוך האובדן – הכאב אינו מבטל את החיים אלא מעצב אותם. הבחירה בחיים היא אקטיביזם, היא אהבה, והיא הצהרה עוצמתית שבחירה בטוב אפשרית גם כשהרע מאיים להציף הכל. הבחירה שנעשית על ידי האלמנות והיתומים, המשפחות השכולות והחברים הכואבים הופכת את הקללה לברכה, את הייאוש לכוח, ואת האובדן למקור של השראה. וכך מלמדת ד"ר אדית אווה אגר, שורדת השואה המופלאה, בספרה "הבחירה" (The Choice): "איננו יכולים לבחור אם להיעלם אל תוך החושך, אבל אנחנו יכולים לבחור להדליק את האור".
