פרשת יתרו לוקחת אותנו אל מרגלות הר סיני. ממש כמו אירועים דרמטיים בחיינו, שני היבטים הפוכים ומשלימים נודעו במסורת למעמד ההתגלות: מצד אחד, הוא היה גדול מכדי להכיל אותו בזמן אמת; העם התיירא משמיעת דבר ה' ישירות, וביקש ממשה שיתווך להם את המאורע. מצד שני, עוצמתו וסמכותו של המעמד מפעמים ומהדהדים לאורך אלפי שנות היסטוריה יהודית, מעין הטבעה לאומית ואישית, כפי שתיארה זלדה:
"אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי."
האם בחברת השפע והציניות שלנו, בתרבותנו המודרנית, הספקנית והחומרית, יש מקום לרגעים של נשגבות, השראה וסמכות כמו מעמד הר סיני? האם בחברה שהרוחניות בה היא אינדיבידואלית, במקרה הטוב במעגל של שירה מקודשת, ולעתים רחוקות במניין ובקהילה – ישנה תקווה להתעלות ציבורית?
עוד לפני כמה עשורים, בימי של טרום- ושל מיד אחרי- הקמת המדינה, היו גם בקרב הציונות החילונית מי שחוו את מאורעות ימיהם בעוצמות הללו.
ברל כצנלסון, לימים ממנהיגיה הרוחניים של תנועת העבודה, אמר בימי מלחמת העולם הראשונה:
"חיה בלבי ההרגשה, כי לא נסתם חזון מעם, התקוה לגילוי-שכינה עוד לא עזבתנו. […] – ועוד לבי אמונה, כי בנביא-האמת ניוָשע. אנא, זכרו נא את מעמד הקונגרס הראשון. האם לא בכפיית הר כגיגית היה מתן הפרוגרמה הבזילאית? […] מאיזה מַעמקים, מאיזה מרומים בא כל זה?"
'הפרוגרמה הבזילאית' היא החלטות הקונגרס בבאזל, שאותו מדמה כצנלסון למעמד הר סיני, בהתייחסו למדרש שלפיו "כפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה – מוטב; ואם לאו – שם תהא קבורתכם" (בבלי, עבודה זרה ב' ע"ב). ברל מדבר על חזון לאומי, על נביאי-אמת, ומסכם: "כמה נחוצה לנו אמונה זו בכל חיי אדם, אמונה פועלת, זכה ומחייבת, כמה עוז ועצמה תוסיף היא לחיינו העתידים".
כצנלסון לא זכה לחזות בהקמת המדינה, אך שותפו להנהגה דוד בן-גוריון זכה גם זכה, והמשיך את ההקבלות הללו, באמרו בפברואר 1950: "מעמד הר־סיני לא מתרחש בכל יום. היה לנו מעמד גדול, היסטורי, לפני עשרים ושנַים חודש. בהיסטוריה של ארבעת אלפים שנה לא היו לנו הרבה מעמדים כאלה. אינני חושב שזהו המעמד ההיסטורי האחרון שלנו. אני מאמין שעוד צפוי לנו מעמד גדול".
והנה, בחלוף שנה וחצי נערך בצמח ובכנרת כינוס של חבר הקבוצות והקיבוצים, שבעיצובו לקחו חלק גם אנשי תיאטרון 'הבימה', והאירוע כלל גם תהלוכות, מוזיקה ולפידים. בתשובה לביקורת בעיתונות על כך שהיה זה ניסיון לחקות את מעמד הר סיני, השיב בן גוריון:
"ואם בימינו הכל מדברים בחרדת-קודש על 'מעמד הר סיני' זה שנתקיים לפני יותר משלושת אלפים שנה, איני בטוח כלל וכלל שבשעת מעשה העריכו רבים חשיבותו המוסרית וההיסטורית של 'מעמד גדול' זה ואם קיבלו אותם באהבה".
בן-גוריון מציע כאן להיות פתוחים לאפשרות שמעמדים דמויי-סיני מתרחשים בימינו, ואולי גם שאפשר ושראוי שניקח חלק בכינונם. לימים, יבטא זאת כך בדרכו יהודה עמיחי:
"מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת."
לא מדובר בהורדת הנס לגובה היומיום – אלא בהעלאת היומיום אל גובה סיני.
