בשבת הקרובה נקרא את פרשת תצווה ובה יישום של הוראות בניית המשכן וכליו. שבת זו מיוחדת דווקא בשל ה'מפטיר' שלה, ונקראת "שבת זכור".
לרוב ה'מפטיר' הוא חזרה בסוף הפרשה על הפסוקים האחרונים, אך בשבת זכור, השבת שלפני פורים, הפסוקים האחרונים נלקחים מפרשה אחרת. המן הרשע היה מצאצאי עמלק. ולכן, לפני פורים אנחנו קוראים את הפסוקים העוסקים בצווי להשמיד את עמלק.
זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח (דברים כה, יז-יט)
יש כאן צווי חד פעמי, שלשמו ישנה הלכה מיוחדת: גם מי שאינו מחויב בשמיעה של הקריאה בתורה, צריך להתייצב בבית הכנסת ולשמוע את הציווי על השמדת זכרו של עמלק לחלוטין.
מיהו עמלק, ומדוע הוא 'זכה' לכזה ציווי קיצוני?
בחסדי השם אנחנו לא יודעים מיהו העם העמלקי הממשי בימינו, או אם בכלל קיים. ולכן, אנחנו לא נדרשים להתמודדות המוסרית בשאלת מימוש הציווי בפועל. על פי הפסוקים האלה, נראה שעמלק היה אויב קשה שתקף דווקא את הנחשלים בדרך – תקף אותנו דווקא כשאנחנו עייפים ויגעים ו'לא יראי אלוהים'. אויב הפוגש אותנו בחולשתנו, כשאנחנו נטולי כוח ונטולי אמונה. בחסידות, גם בגלל הגימטרייה הזהה, משווים את עמלק לספק.
עמלק מגיע להילחם בישראל – וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם (שמות יז ח) – מיד לאחר שבני ישראל מעלים את השאלה: הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן? (שמות יז, ז)
כולנו מכירים את זה: אנחנו עייפים וחלשים, מתחילים לחלחל אלינו ספקות לגבי כל מיני עובדות שראינו עד אז כברורות, בחירות שבחרנו בבהירות, או אפילו אנשים שסמכנו עליהם. האדמה מתערערת.
אבל האם ספק הוא דבר שלילי? על פניו לא. הספק מוציא אותנו לחקור ולחשוב ולהתפתח. הוא המנוע לרוב ההישגים שלנו בעולם המודרני. אך, יש לשים לו גבול. אפילו בעולם המתמטיקה, עולם הבנוי על הוכחות לוגיות, הוכיח קורט גדל במשפטי 'אי השלמות' שלו, שכל המשוואות והקביעות המתמטיות שלנו תלויות בהנחות יסוד ועל כן גם עליהן ניתן להטיל ספק. ספקנות קיצונית, המערערת את כל יסודות החיים, לולאות מחשבתיות שמנתקות את הראש מהלב ומהגיון בריא, כאלה שלא באמת מחפשים תשובות – זה עמלק.
איך מנצחים את עמלק?
המלחמה בעמלק התנהלה בשני מישורים. יהושע וחייליו נלחמו בעמלק על הקרקע ובמקביל, משה עמד על גבעה והרים את ידיו: וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק (שמות יז, יא).
במקביל למלחמה הפיזית, משה מרים ידיים. הוא נכנע לעמלק ובכך למעשה מנצח אותו. נלחם בו בכוח הדבר שמעל להוכחות השכליות, באמונה. "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה" (שם, יב). אבי מורי, הרב מנחם פרומן זצ"ל, למד מכאן שצריך להשמיד את הרע בשני דרכים מקבילות, להילחם בו – ולקרוא לו לשלום.
רבי נחמן מברסלב, בליקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב, מפרש את הפסוק: "וְעוֹד מְעַט, וְאֵין רָשָׁע; וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל-מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תהילים לז, י). על פי ר' נחמן העלמת הרשע נעשית על ידי התבוננות במידות הטובות שלו. ככל שנתבונן יותר בנקודת האור של הרשע, כך היא תגדל, עד שלא יהיה יותר רשע.
עמלק מזנב בנו עכשיו בכל מיני דרכים כואבות, וכפי ששמעתי מהרב ניר מנוסי, אנחנו צריכים להילחם בו בנשק שלו: להטיל בו ספק. להגיד לו, גם את הספקות שלך אתה צריך להוכיח.
וכל עוד זה לא מוכח, אנחנו כאן, למרות כל הקשיים, יחד.
חג פורים שמח לכולם. יש עניין שנתהפך הכל לטובה!
