התקשורת הכי בסיסית עם סבא שלי היא ברכה. בכל ביקור שלי, פעמיים לפחות- בכניסה ובפרידה, כאשר אני ניגשת לומר לסבא שלום, מיד הוא פותח בסט ברכות קבוע, ואני מרכינה ראשי לשטף המילים. כל אורח שמגיע לביתם של סבא וסבתא זוכה לקבל ברכה. כך, בביתם משתמרת הברכה כחלק חשוב במערכת החיים היום יומית, ודמותו של אבי המשפחה מתעצבת כמברך הראשי, כמוריד השפע אל המרחב. מעטים המקרים בהם אנו מתייחסים בדרמטיות כזו לאפשרות לברך ולהתברך כקריטית לחיינו. נראה שהשארנו את ימי ההולדת כמזכרת סמלית לכך. נזכור איך עֵשָׂו מזדעק כאשר יעקב לוקח ממנו את הברכה שלו. יש כאן הבנה כי הברכה באפשרותה להשפיע השפעה קיומית וקונקרטית על חייו.
בפרשתנו אומר אלוהים לעם: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו). ההצבה הדרמטית של ברכה אל מול קללה מנוסחת בצורה דומה בפרשת ניצבים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע " (דברים ל', טו'). כאן כבר מרמזים לנו על ההצמדה בין ברכה לחיים וקללה למוות.
מהי ברכה מעבר להיותה מילים יפות ואפשרות להביע אהבה לאדם יקר? הברכה היא פעולה חקלאית המחקה תופעת טבע שבה הגבעול או הענף פוגע שוב באדמה, משריש ומייצר ענף נוסף. הפעולה האנושית מכופפת את הענף חזרה לקרקע ומברכת אותו. יש כאן פעולה שמרחיבה את השפע, דרך מציאת ערוץ קיים וחי, והרחבת האפשרויות שלו, דרך החזרתו לפוטנציאל, למקור, לאדמה. ברכה תמיד תיגע בנקודה קיימת וחיה של האדם אותו אני מברכת, תעצים אותה, ותפתח אותה לאפשרויות רחבות יותר. אם כן, מהי קללה? גם הקללה תיגע בנקודה קיימת, אלא שהיא תסגור את האפשרות שלה לפריון, לצמיחה, להתרחבות.
על פי מדרש אותיות דרבי עקיבא, כאשר ברא אלוהים את העולם, ירדו אליו כל האותיות וכל אות ביקשה שבה יברא העולם. מתואר שכל אות מציעה את עצמה ומביאה איכות שמתחילה בה ואז אלוהים מוצא לה את האיכות השלילית שכנגדה ומסרב. ת' למשל, הציעה את עצמה כאות של תורה ואלוהים סירב בהיותה תאו (תו) על מצחות האנשים. אבל כאשר מגיעה האות ב' היא מציעה את איכות הברכה, ועל כך אלוהים נעתר ומשיב בברכה: "ואחרי כולן נכנס בי"ת ואמר לפניו: ריבונו של עולם רצונך שתברא בי את העולם, שבי אומרים בכל יום "ברוך יהוה לעולם אמן ואמן" (תהלים פט נג) .השיב הקדוש ברוך הוא: הן, ברוך הבא בשם יהוה. מיד קבלו הקדוש ברוך הוא וברא בו את העולם בבי"ת. שנאמר: "בראשית ברא". לכל איכות בעולם יש את הפן המברך שלה ואת זה שכנגד, המקלל, חוץ מהברכה בעצמה, שהיא מהות הדבר ומאליה משפיעה עוד ברכה. כמוה, כמובן, גם הקללה. כך אלוהים אמר לאברהם: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" (בראשית יב, ג). אלא שאלוהים אמר לו רגע קודם: "והיה ברכה" (בראשית יב, ב). זהו הרגע המכריע, והוא חוזר לפתיחת פרשתנו במילה "ראה". יש נקודת ראשית, רגע של הכרעה, והיא קשורה בהתבוננות שלנו בעולם ובעצמנו. ההכרעה שלנו אם לאמץ מבט מברך או מקלל, זו העמדה שתעורר את מעגל ההשפעה הלאה.
ולפעמים העבודה היא בכיוון ההפוך. כשנדמה שאנו כבר לכודים עמוק במעגל הלא נכון, בימים שהדין נוכח במציאות, וקללות השבת השחורה עוד מהדהדות, ואיתן קללות השנים האחרונות המפעפעות.
ואז, אנו מבקשים ללמוד להרכין ראשנו אל האדמה ולייצר צמיחה חדשה, ערוץ של ברכה.
שנתברך.
